כשבלטריקס ומפת הקונדסאים נפגשו לראשונה

בשירותי הבנות של הקומה התחתונה בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות, בחצות ושתי דקות בדיוק, נשמעה צווחה חוצבת להבות אש.

בתוך השירותים היו אורחים בלתי רצויים; גבר בשנות העשרה לחייו נשען על אחד הכיורים בשעמום, וסרק מדי כמה דקות את החדר השומם; איש לא הסתובב שם בשעת לילה מאוחרת שכזו. מבטו כמו נמשך מאליו לדלת הבודדה הנעולה שהייתה שם, ואחר לעבר כוס זעירה המלאה בחציה במשקה בצבע חרדל שניצב בקצהו של שורת הכיורים.

"את בסדר?" הוא לחש, בין באימה בין בסקרנות. "עלולים לשמוע אותנו."

"אני- אני בסדר." קול ילדותי חנוק ענה לו. "רק- הפנים... הידיים..."

"טוב, תסתגלי אליהם מהר יותר- אנחנו חייבים לפעול, ואבוי לנו אם ניתפס!" קרא הגבר בקוצר-רוח, וסקר את בבואתו במראה; תלמיד ממוצע, רזה מעט, בעל שיער שטני ועיניים תכולות. בגדיו התאימו בדיוק רב למראה גופו, אולם הנעליים שנעל בהחלט היו מספר מידות מעליו. נעליים אף פעם לא היו הצד החזק שלו, והוא שכח להביא איתו זוג קטן. הוא רטן לעצמו ובחן את שריריו ואת עורו השזוף בחן.

לאחר דקות שדמו לנצח, הדלת נפתחה לכדי סדק דק. זוג עיניים כחולות ומבוהלות הביטו בו תחת מעטה משקפיים שחורות וגדולות, ואחריהן כף רגל המעוטרת בנעלי עקב הזהים לגמרי למידת הרגל, ואחריה יד צעירה ומגושמת שהשתרבבה מבעד לחלוק מקלחת. הנער פתח את פיו בהפתעה.

"לא מתחילים עד שמתגנבים לחדר הבנות ולוקחים בגד נורמאלי." הבהירה הבת והביטה בגועל בעודפי השומן שאיימו להטביע את התא כולו.

הגבר התעשת במהרה, וחיוך הסתמן בקצה פיו.

"זה לא מצחיק." היא בהתה בגופה בחוסר אמון. "באמת, היית חייב לבחור לי כזה גוף? יחסית למראה שלה שתיית השיקוי הייתה ממש תענוג..."

"אמרתי לך כבר, יקירתי- בחרתי לך דמות כל-כך לא פופולארית, עד כשי כך שאף אחד לא יבחין בהיעלמותה."

"חוץ מחדר האוכל, מהמשחה נגד הפצעונים ומקרם השיער." היא אמרה בגועל ומיששה את השיער הבלונדיני, המקורזל והנפוח שנגלה לעיניה.

"איך זה שלך בחרת את הדבר החתיך הזה?" היא שאלה בטרוניה.

"נו, הזהרתי אותך שאת לא הולכת לקבל את מלכת היופי..." הוא התחמק.

"מלכת היופי- לא. אבל מלכת הכיעור? אני לא מאמינה שאצטרך לצאת ככה!"

"תירגעי," הוא חיבק את גופה ברתיעה קלה. "זה רק יגרום לי להעריך יותר את גופך הנאה באמת, את שיערך הגולש ואת עיניך שאין שניות להן... אני כבר מתגעגע לבושם של בלטריקס בלק הענוג. אינך יודעת איך אני חושק בגופך האמיתי..."

"אני מתארת לעצמי. תאמין לי, אתה לא הראשון, רודולפוס." היא ענתה, אולם בכל זאת קולה התרכך, וקצה-קצהו של חיוך חיוור הסתמן בשפתיה הרחבות.

"ועכשיו, בואי, כדאי שנלך- אדון האופל לא ישמח אם יתגלה לו שהוא שלח אותנו הוגוורטס ובזבז עלינו שתי כוסות של שיקוי פולימיצי ואנו פרלטנו בשירותים במקום לבצע את המשימה שלשמה הגענו לכאן. בגד ראוי רצית? בואי, נתגנב לאחד החדרים."

מסתבר שהשנים עשו את שלהם, מפני רודולפוס ובלטריקס נאבדו בתוך המסדרונות הרבים של בית הספר, לאחר שביקרו בחשאי בחדר המועדון של בית רייבנקלו וסחבו סט בגדים, וכן נעליים ראויות עבור רודולפוס. הם פתחו בייאוש דלת אחר דלת, בחיפוש אחר מקום מוכר, אך לשוא. כשבלטריקס פתחה דלת שבמרכז החדר הונח ראי, לשנייה קצרה וגורלית היא לא זיהתה את בבואתה, וצווחה קצרה נפלטה מפיה. רודולפוס מיהר להשתיק אותה, אך הנזק כבר נגרם- זוג עיניו הבוהקות של השרת, כמסתבר, סקרו אותם בשמחה לאיד.

		הפרק הבא