|
*זמן: יום לאחר הרצח של אלבוס דמבלדור.
*המספרת: מאדאם רוזמרטה.
מאדאם רוזמרטה ביום שאחרי
התעוררתי לבוקר די צחיח, וידעתי- זהו השקט שאחרי הסערה. אך הסערה שהשתוללה אמש גדולה מכדי להישכח, ידעתי גם זאת. הזמן לא תמיד מרפא את הפצעים, וגם בימי השרב הכי כבד עלולה להיווצר שלולית עמוקה מדמעותיי, שיחלחלו אל תוך האדמה עד שינוחו בשלוות עולם על מציבת האבן הקרה כמו הגוף השוכן בתוכה.
הבטתי בשמיים הבהירים- העננים לא נראו מאיימים במיוחד, כמו כבר גוועו דמעותיהם בליל האתמול, אולם צל עמום וכהה נראה באופק, כסימן בודד לסערה.
מזג האוויר אמנם שכח הכל, אך רוחי עודנה נסערת.
אלבוס דמבלדור היה בשבילי הרבה יותר מהחכמולוג הידוע, ואף הרבה יותר ממנהל בית הספר הממוקם בסמוך לכפר שמזמין משקאות באופן קבוע- הוא היה אדם נעים הליכות שידע להאזין. הוא הכיר את כל פחדיי, שמע לכאביי, השתתף בצערי כאשר הפרנסה הייתה קשה והמים לחץ, שמח בשמחתי כאשר הלקוחות זרמו, ועימם הכסף- את סודותיי הכמוסים ביותר הוא נשבע שייקח עמו לקבר; והוא אכן לקח.
שפכתי בפניו את ליבי, סיפרתי לו הכל אודות משפחתי המפוקפקת: אבא קוסם ואמא מכשפה, שלאחר לידתי הלא-רצויה בהיותם בני 18 בלבד נפרדו- אבי נטש אותנו וניתק כל קשר, ומאז לא ראיתיו. שמו לחילול היה בבית. בתחילה, עברו על אימי שנים לא קלות: היה עליה לסיים את לימודיה, לדאוג לפרנסה ולטפל בי. היה זה רק עניין של זמן טרם קרסה לגמרי- או אז, רגע לפני שהאסון הגדול ארע, הגיע הגואל- הקוסם האמיד הקרוי אבי החורג הציע לה את ידו, ואחר פרנס אותה בכבוד. לא אכחיש- הוא היה אבא טוב, אהב אותי רק במעט מילדיו הביולוגיים.
זמן קצר לאחר חתונתם, נולד אחי החורג הראשון, ולאחר כשנה הצטרף עוד ולד רך למשפחה. בבוא העת, גילו הוריי כי בן טיפוחם הראשון נולד להיות סקיב. המון ויכוחים היו אז בבית, עד אשר הוכרע כי הילד יישלח ללמוד בפנימייה מוגלגית רחוקה בעלת שם טוב שעשה לו כנפיים, ובבית ייקרא כאורח- הם שניהם חשו חיבה כלפיו, אך בושו בקרבתו אליהם.
את בנם הצעיר גידלו וטיפחו כראוי, וכיום הוא אדם עצמאי ובעל עבודה מבטיחה במשרד הקסמים.
ואני? אני ברמנית. ברמנית מצליחה, אך כה כושלת.
סיפרתי זאת לאלבוס, סיפרתי הכל- על המעברים הקשים, על ערבי הגיבוש הנעימים, על זיכרונות עגומים- הכל.
לאלבוס לקח מעט יותר זמן ממני, אך בסופו של דבר אף הוא נפתח. הוא תמיד שקול יותר ממני, זהיר יותר...
הוא היה זהיר, הזכרתי לעצמי.
אלבוס אף הוא סיפר לי אודות משפחתו- על אחותו הקטנה והפגועה, על נסיבות שליחתו של אביו לאזקבאן, על מותה של אימו, ואף על המקרה האחרון שהרס לגמרי את שנותר ממשפחתו ומחייו.
רגשות האשמה שלו הרקיעו שחקים. סיפורי התגמד לעומת סיפורו.
הערכתי אותו על כך שסיפר לי זאת- שיערתי כי מעטים הם האנשים אליהם פתח כך את ליבו, והבנתי עד כמה הוא סמך עליי; וזה היה הדדי, כמובן. סמכתי על אלבוס יותר משסמכתי על עצמי.
אני חושבת שאלבוס ראה בי הרבה יותר מאשר אחת מני האלפים להם עזר, ואף יותר משומרת סוד.
אני חושבת- אינני בטוחה לגמרי, ולעולם לא אוכל לדעת בוודאות עוד, אך אני חושבת שהוא היה מעוניין בקשר נוסף ושונה מזה שנוצר בנינו. אינני מעזה להעלות זאת על בדל שפתיי, אך היו רגעים בהם חשתי שהוא מנסה ליצור בנינו קשר רומנטי. הוא מעולם לא הציע זאת בפירוש, אך לעיתים נדמה לי כי הוא משתוקק לומר זאת, רק מפחד מתגובתי; אחרי הכל, מבחינת הגיל הוא יכול להיות סבא שלי...
שמחתי על כך ששתק, בימים ההם. לא רציתי לפגוע בו, ולא רציתי לעמוד במקום שיערער את הקשר היציב שנוצר בנינו. כעת, אינני יודעת מה הרגשתי- אולי פספוס מה. השאלה על רגשותיו אלו הייתה אחת מני רבות שהשתוקקתי לשאול אותו, אך מאוחר מדי.
אומרים כי מעריכים אנשים רק כאשר הם הולכים- רק כאשר מרגישים בחסרונם. הבלי הבלים- אני הערכתי את אלבוס בטרם עת, אלא שלא הערכתי באיזה סדר גודל ישפיע מותו על חיי הדלים.
הוא איננו עכשיו. והשטן, כמו כדי להכעיס, גרם לנורא מכל- אני היא חלק מנסיבת מותו. אילולא אני, דמבלדור עוד היה בחיים.
ניסיתי לשכנע את עצמי, להבהיר שפעלתי בסך הכל בהשפעתה של קללת האימפריוס הקטלנית, אך בתוך תוכי נמלאתי חימה על עצמי- וכי אין בכוחי להילחם בנער שטרם מלאו 18 שנים לחייו? איך הצליח דראקו מאלפוי להערים עליי?
חלק ממני נלקח אמש, ולעולם אינו ישוב. הוא הותיר אחריו תחושה של ריקנות, אבדון וטעם מר בפה.
במאמצים רבים אני קמה מהמיטה ומתהלכת כשיכורה בדירה האטומה. בבואתי המשתקפת במראה בהחלט אינה תואמת לדמות הברמנית העליזה שהכירו כולם- כולם, מלבד דמבלדור. שקיות שחורות של כאב וחוסר שינה הסתמנו תחת עיניי, ושיערי התפרע ללא רסן. הבטתי במראה, ובאותו רגע שנאתי את עצמי- איך נתתי לאדם אהוב שכזה ללכת ממני? מדוע לא נלחמתי בחיי? מדוע... מדוע לא מתתי אני?
ומדוע שלא אשים קץ כעת לחיי?
במוחי, שמעתי את נזיפתו של אלבוס על מחשבתי זו האחרונה, ובלעתי את רוקי.
הבטתי סביבי- ערימות של בקבוקים משובחים ניבטו אליי מכל קצוות החדר. תרופות אמנם לא היו שם, אך משקה חריף ומשכר משך את תשומת ליבי. ניגשתי אליו בידיים רועדות, ופקקתי אותו באחת. היססתי לרגע טרם לגמתי מן המשקה שצרב את גרוני. התאפקתי לא לצרוח- נדמה לי כי גרוני יישרף לעולם.
כעבור רגעים מספר, הכאב חלש, והחלטתי ללכת על כל הקופה- בפעם הראשונה בחיי, חשתי דחף בלתי מוסבר להשתכר.
"אני מצטערת, אלבוס." לחשתי בקול ניחר. "אני יודעת שלא תאהב את זה, אבל עדיף כך- אינך רוצה אחרת; אני אינני מסוגלת לאחרת."
לגמתי עוד ועוד מן הבקבוק, ואחר צחקתי בפראיות. כל שזכרתי הייתה דמותו הכסופה של אלבוס דמבלדור, בבואתו זוהרת באור נוגה, טרם חושיי התכהו עד כדי שכחה מוחלטת.
ובבוקר שלמחרת, שוב היה בהיר יותר.
|
|
|
|
|
|
|
0 חרמשים
תשמעי- יותר מכל הפאנפיקים שלך זה הכי טוב!! הכתיבה שלך היא כמו שירה והיא מדהימה כל פעם מחדש. את מתחברת לדמות, וכותבת מכאב של ממש! אני הייתי רוצה לכתוב המשך, אבל אני דווקא חושבת שעדיף לך להשאיר זאת כפיקצר- יותר טוב ככה. אני גם חושבת שכה הייתי מצפה שמאדם רוזמרטה תישמע כך. המשיכי עם רעיונות אחרים.
