מוות וגבורה

הסיפור נכתב במקור לאתגר "מה היה קורה אם..." אבל הוא לא משהו בגלל שחלק ממנו נכתב בלחץ של זמן, סיפור ארוך, בכול מקרה תהנו או תצעקו עלי כמה הפיקצר נורא למטה, קריאה מהנה :)

לרגע הארי רק בהה ברכבת אך לאחר רגעים ספורים התעשת ובלי לחשוב פעמים עלה על הרכבת הזהובה, הישר אל זוג הוריו, סנדקו ועוד מאות האנשים האחרים שנפלו בניסיון להגן עליו.

"אני מצטער עולם, אבל תצטרכו מישהו אחר שיציל אתכם", לחש הארי רגע לפני שהתחנה נעלמה מעיניו ובמקומה הופיע אור לבן, חזק ומושך.

"אמא, אבא, אני בא".

"אדון... אדוני..." אמרה בלטריקס אל מול וולדמורט הקפוא.

"אדון...

"מספיק עם זה", הוא פקד בנוקשות.

"אדון, הרשה לי-" החלה בלטריקס להגיד.

"אני לא זקוק לעזרה", אמר וולדמורט אם כי נראה שהוא מנסה לשכנע את עצמו לא פחות מאת בלטריקס.

"הילד... הוא מת?" דממת פחד שררה בקרחת היער, כולם הביטו במבטים מפחדים בגופת הנער שהייתה פעם אויבו הגדול ביותר של אדונם.

"את. תבדקי אותו. תגידי לי אם הוא מת". המילה "אם" לא חמקה מאוזניהם של אוכלי המוות הנוכחים, הלורד וולדמורט לא היה בטוח.

נרקיסה מאלפוי יצאה מהצללים בהם התחבאה והתקרבה אל הארי בהיסוס, בזהירות, כמעט בלי לגעת בגופת הנער המת, נרקיסה הפכה את הנער והצמידה את ידה אל חזהו הדומם.

"הוא מת!" קראה נרקיסה ולרגע רגש של שמחה ניצת בעיניה, לא בגלל מותו של הארי כי אם בגלל החזרה לטירה, לבנה.

וולדמורט בהה בגופת הנער חסר החיים כשמסביבו נאמניו מריעים, בהיסוס קל הוא קרא: "אתם רואים? הרגתי את הארי פוטר", עוד קצת אומץ התגנב לקולו, "ואף אדם חי כבר לא יוכל לאיים עלי! הביטו! קרושיו!"

גופו של הארי הועף אך שום דבר מלבד זה לא קרה, אף אחד לא שם לב לכך, אף אחד מלבד וולדמורט עצמו שידע שכול זמן שימשיך לפחד מגופת הנער לא יוכל לענות אותו בכול נפשו.

"עכשיו", אמר וולדמורט, "נעלה אל הטירה ונראה להם מה עלה בגורל הגיבור שלהם. מי יגרור את הגופה? לא- חכו-, אתה תסחב אותו", אמר וולדמורט והצביע על האגריד בלעג, "הוא ייראה היטב בזרועות שלך, לא כן?" את המשך המשפט האגריד לא שמע, הוא היה עסוק בבהייה בידידו הטוב ששכב כעת מת על הקרקע, בהיסוס קל הוא הרים את הנער וחש בחוסר האונים מתגנב אל ליבו.

לאחר רגעים ספורים אמרו לו להתחיל לזוז, האגריד התקדם קדימה, מרגיש את הייאוש מוחץ את ליבו והתנחם בעובדה שיכול להיות שהתחושה הזאת, שלא יהיה מאושר לעולם, מקורה בסוהרסנים ותו לא.

ואז הופיע הקנטאור. "ביין!" שאג האגריד בכעס.

"אתה פה שמח עכשיו, אתה, שאתם פה לא נלחמתם, חבורת סוסים הפחדנים שאתם? אתה פה שמח עכשיו שהארי פוטר הוא- מ- מת...?" בסוף המשפט קולו של האגריד נשבר והוא פרץ בבכי, הוא לא שם לב לדבר שקורה עד שוולדמורט, הרוצח חסר החמלה, סימן להאגריד בידו הלבנה כנייר להניח את גופת חברו על הקרקע, לרגלי רוצחו.

האגריד הניח את גופתו של הארי ובהה בעצב בה, ברקע וולדמורט נאם, איים, הציע לאנשים להצטרף אליו והאגריד רק בכה בשקט בעודו ממלמל "אוי, הארי... הארי..."

ואז לקולו של האגריד הצטרפו מקהלת קולות אשר צעקו בעוז "לא!" מתחננים מהאדם המת ששכב על הקרקע להיות חי, אך הוא לא.

ואז נוויל התקדם קדימה ומשך את תשומת לב כולם "אני אצרף אליך כשהגיהנום יקפא. צבע דמבלדור!" צעק נוויל, קולו נטול פחד ועיניו יוקדות נחישות.

"אם זוהי בחירתך, לונגבוטום, נחזור אל התוכנית המקורית. על ראשך יהיה זה", אמר וולדמורט בקול שקט ומסוכן.

הוא כיוון את שרביטו אל נוויל וזה קפא, בין רגע הנער האומלל עלה באש.

ואז הכול קרה, מכול מקום אנשים התנפלו קדימה, ברגע אחד נוויל התנער מקללת נעילת הגוף ומצנפת המיון שעל ראשו נפלה ארצה ובחינניות שנראתה זרה בגופו המגושם שלף נוויל את חרב עם ניצב משובץ אבני אודם ולהב מבריק וקטלני ממעמקי המצנפת.

נוויל הביט בגופתו הרפויה של הארי, ברקע הוא שמע את צעקותיהם הנואשות של האנשים, "קום הארי!"

"תחיה!"

"אנחנו צריכים אותך..."

אבל הארי פוטר מת, הוא לא היה שם יותר כדי לנצח בשבילם את המלחמה הזאת, הכול תלוי בו, נוויל לונגבוטום ובשאר הנערים הנואשים שמילאו את הטירה, בין רגע כאילו זרק- אור הופנה אליו כולם ראו את נוויל ובהו בו בפליאה.

"נוויל?" הוא שמע את הלחישה המופתעת עוברת בקהל. לפני שנה הוא היה בודאי שומט את החרב מידו, רועד מפחד ומת שניות ספורות לאחר מכן, אבל זה היה פעם, כי באותו הרגע נוויל לא גמגם, לא פחד, לא רעד, הוא רק הניף את החרב בתנועה מרשימה וכרת את ראשה של הנחשית.

ניתן לו רגע אחד של חסד להבין את גבורתו לפני שקללת המוות פגעה בו והוא הלך לעולמים.

"נוויל!"

"לא!"

"והארי!"

"כולם מתים!"

"הכול אבוד", נשמע לבסוף קול נמוך ואלמוני בין שלל הצעקות.

"לא! זה לא! הם לא מתו סתם! הם לא!" נשמע קולה העקשן והסרבני של ג'יני וויזלי.

"הם מתים ילדה", אמר לה האיש.

ג'יני לא הביטה בו כדי לגלות את זהותו, היא לא ניסתה לשכנע אותו בצדקתה, היא רק הביטה במבט רושף בטום רידל שעמד לו מול הקהל המבועת, בטוח שהוא הטוב ביותר, וצעקה, "רוצח עלוב! זה כול מה שאתה! רוצח עלוב! אין בך טיפת כוח! טיפת חוכמה! טיפת אנושיות! מגיע לך למות!"

ונראה כאילו צעקותיה העירו בהם משהו, נראה כאילו בין רגע אנשים הבינו את מה שג'יני כבר אמרה מזמן, אי אפשר לתת לו לנצח, אי אפשר לתת לו לנצח לא בגלל שהיה רוצח, לא בגלל שהיה רשע או גזען או חסר לב, אסור לו לנצח כי אז הכול יהיה לשווא.

והקללה הראשונה נורתה, ואחריה השנייה והשלישית, תוך רגע סילוני האור חזרו לעוף לכול עבר.

בתוך כול ההמולה ג'יני מצאה עצמה נמחצת על כתפו של אחד מאחיה הגדולים, באותו הרגע כלל לא היה איכפת לה מיהו מביניהם, היא רק חיבקה אותו חזק והניחה לדמעותיה לחדור את הסכר שהקימה עוד בילדותה, "הם מתים", היא אמרה עוד פעם ובשנייה נעמדה על רגליה והסתובבה, "וזה לא יהיה לחינם".

מינרווה מקגונגל, פיליוס פליטיק והוראס סלגהורן נלחמו כתף ליד כתף מול זה שאין לנקוב בשמו הרי הוא הלורד וולדמורט. אך עוצמת הכעס, התסכול והכוח לא התמקדה בקרב זה, היא התפזרה ברחבי המקום, שוכנת לה לרגע בקרב של בלטריקס לסטריינג' נגד מולי וויזלי שהגנה על ביתה בקנאות, מבקרת לרגע בהנפת שרביטו של פרסי וויזלי נגד אוכל המוות שרצח את אחיו, מציצה לרגע בדראקו מאלפוי המנסה להגן על עצמו מהקללות הנזרקות בחדר וכושל, ממשיכה לצפות כיצד אביו מגן עליו בגופו.

אבל למרות כול הכעס, האהבה והתסכול מה שהכריע לבסוף את הקרב הייתה השנאה, השנאה שאיחדה את כול תלמידי ומורי הוגוורטס, השנאה שדרבנה את כולם לא להפסיק, השנאה שהמשיכה לרצד בעיניה של ג'יני גם כאשר שאר אורותיהן כבו.

לרגע הכול קפא, רון בהה באחותו היחידה אשר צונחת על הקרקע נטולת כול רוח חיים, ג'ורג' וויזלי ראה איך אוכל מוות חסר לב מצית את החדר בו שכנו כול הגופות, בו שכנה גופת אחיו והרמיוני גריינג'ר צפתה בוולדמורט מביס את שלושת מורי הוגוורטס במכה אחת.

באותו הרגע, בו שלושה אנשים הניחו את הקש האחרון על גבו של הגמל, רון וויזלי, הרמיוני גריינג'ר וג'ורג' וויזלי הביטו ביצור חסר הלב שעמד בלב הקרבות וצעקו בכול כוחם את הקללה שנשבעו שלעולם לא יגידו.

"אבדה קדברה!" נשמעו שלושת הקולות הנואשים וטום וואנדרלו רידל צנח על הקרקע ללא כול רוח חיים.

"אז זה נגמר?" נשאלה השאלה.

"זה נגמר, עד שזה יתחיל שוב", אמר קול חנוק מדמעות.

ושם, באותו זירה פשע עקובה מדם, הביטו אחד בשני אויבים בלב ובנפש ורק בהו בגופות אהוביהם שלא יחזרו לעולם.