זה לא אמיתי כי זה לא הוגן

"זה לא אמיתי", היא לחשה והתרחקה מדין במהירות.

"זה כן", הוא אמר לה וליטף את העכבר הקטן שבידו שעד לפני רגעים ספורים היה כדור טניס.

"לא, זה לא יכול להיות אמיתי!"

"למה?" שאל דין במעין בקשה אילמת לסליחה.

"כי זה לא הוגן".

"החיים לא הוגנים, לא שמעת?" אמר דין מעט במרירות.

"לא! זה חייב להיות הוגן כי כול השאר לא, חייב להיות משהו אחד, לפחות משהו אחד..." קולה נסדק בסוף המשפט והיא השפילה מבטה, בוהה בכפות ידיה. אצבעותיה נמרחו בלק ורדרד וכתם לידה קטן עיטר את מפרק ידה.

"אני עדיין אני, אני נשבע", אמר דין. היא לא הרימה את מבטה אל עיניו ורק המשיכה לבהות בידיה, הידיים הפשוטות שלא מסוגלות לעשות את שידיו של דין עושות.

"אהובה שלי, בבקשה, תסתכלי לי בעיניים", התחנן בשנית, מקווה בכול ליבו שהיא תבין. אבל היא לא.

"אתה... אתה שיקרת לי", היא קבעה לאחר שלא מצאה פשע אחר להאשים אותו בו.

"כן, אבל רק בגלל החוק! בבקשה, תביני זה שאני קוסם לא אומר כלום, זה לא ישנה כלום, אני נשבע. זה רק אומר שאני יכול לעשות דברים שאת לא, לגרום לדברים לקרות בלי להשאיר סימן, זה כול כך רע?"

***

זה היה ליל יולי שרבי, היא צעדה ברחובות המטופחים של לונדון בשלווה, חולמת בהקיץ על דבר מה שלא תזכה לחלום עליו יותר לעולם.

ואז היא ראתה אותו, סימן הגולגולת הענקי שהתנוסס מעל לביתה, היא רצה לשם בכול כוחה, יודעת בחוש שלסימן המסתורי יש פשר, שזה לא סתם.

דממה שררה בבית. הדממה הכבידה על ליבה יותר מכול רעש שקיים, היא התקדמה בשקט על ריצפת הפרקט. נראה שברגע שיש דממה כול רעש קל הופך עוצמתי פי שניים. קול צעדיה הדהד במסדרון וקול נשמותיה החנוקות נשמע חזק כרעם.

"אמא? אבא? חזרתי מוק- אהה!!!" היא קטעה את דבריה בשניות. על ריצפת החדר שכבו להם שני הוריה, עיני אמה בוהות בתקרה ופיו של אביה צועק בתדהמה.

"אמא!" היא צעקה וניערה את אמה הקרה.

"אבא!" היא יבבה וניסתה להעיר את אביה משנת עולמים.

"תתעוררו!" היא צעקה כילדה קטנה אל גופות הוריה המתים.

לא היה שום סימן על גופות הוריה, שום סימן שמסביר מדוע מתו, אבל עוד חמש שנים התעלומה הזאת תיפתר, היא תבין מה גרם לרצח של שני הוריה האומללים שרק חיו את חייהם בשקט בלי להפריע לאיש.

***

"את בסדר?" שאל אותה דין בלחש.

"לא", היא אמרה, "זה לא הוגן, זה פשוט לא הוגן".

"החיים לא הוגנים, את יודעת את זה, את חושבת שהחיים שלי היו דבש? אני בסך הכול רוצה שתביני שזה לא משנה כלום", אמר דין בסבלנות.

"לא, זה משנה הכול, לא מגיע לאנשים לקבל משהו שלאנשים אחרים אין, פשוט לא מגיע להם, אני לא רוצה לדבר איתך יותר בחיים", היא אמרה בקול מת.

"אהובה שלי..." התחיל דין לומר.

"אני לא אהובה ואני לא שלך, עכשיו תעוף לי מהבית, אני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים!" היא צעקה ודחפה את דין בידיה החלשות.

דין יצא מהבית והיא לא ראתה אותו יותר לעולם.

כשהיא כבר גילתה שהיא בהריון היא הבינה כבר כמה טעתה, כמה היא מצטערת על כך, אבל היא לא יכלה להחזיר אחורה את הזמן, הדבר היחידי שיכלה לעשות היה לדאוג לילד הקטן שצמח ברחמה ולנסות לגרום לחייו להיות הוגנים כלפיו.