סיפורה של סבתא

טוב, אז יום השואה עבר, אבל בכל זאת החלטתי לפרסם את הסיפור הזה... זה לא פאנפיק, ולא סיפור מיוחד שכתבתי. זה הסיפור על סבתא שלי, ניצולת שואה, ששרדה את השואה ועלתה לארץ. אני מאוד אוהבת את הפורטל ואני מקווה שאני אוכל לפרסם פה סיפור גם אם הוא בעצם לא סיפור אלא מקרה אמיתי(:

לסבתא שלי היו שישה אחים. חמישה אחים גדולים ואחות שצעירה ממנה בעשרה חודשים. ביחד הם היו שבעה.

הם חיו בכפר בבלרוס (זאת מדינה במזרח אירופה, למי של יודע). סבתא סבלה מאז שהיא הייתה ילדה קטנה מהאנטישמיות שהייתה בכפר, אף על פי שהיו בו הרבה יהודים. היא זוכרת שמאז שהייתה ילדה קטנה שאר הילדים היו מציקים לה וקוראים לה ולאחותה בשמות, אבל היא למדה להתעלם מהם במשך הזמן.

בשנת 1941, כסבתא שלי הייתה בת שתיים עשרה, הנאציים כבשו את בלרוס. סבתא שלי עדיין זוכרת איך יום אחד, פשוט ככה סתם יום אחד, הגיעו נאציים ופשטו על הכפר שלה.

השכנים שלה, אנשים שהיא גדלה איתם, אנשים שהילדים שלהם היו משחקים איתה אחר הצהריים ברחוב, הלשינו לנאציים ללא היסוס על כל היהודים בכפר.

הנאציים לקחו את כל היהודים שהיו בכפר. מי שהתנגד חזק מדי ללקיחתו, מי שפשוט לא מצא חן בעיניי הנאציים, פשוט נהרג על המקום.

כשההורים של סבתא שלי הבינו שפולשים על הכפר, הם החביאו אותה במחבוא מתחת לארון שהיה בחדר שלהם. זה היה המחבוא היחיד בכל הבית, והיא ואחותה היו היחידות שיכלו להיכנס לשם. אבל רק אחת מהן יכלה להיכנס, ואחותה הקטנה של סבתא שלי אמרה לה שתיכנס היא למחבוא.

סבתא שלי לא יצאה מהמחבוא במשך שעות, עד ששלושת אחיה הבכורים ביותר (שהיו בני עשרים וחמש, עשרים ושלוש ועשרים) הגיעו. אף אחד מהם לא היה בכפר בזמן הפלישה, אבל ברגע ששמעו על מה שקרה הם מיהרו לחזור לכפר, בתקווה שלפחות מישהו מבני משפחתם לא נלקח או נהרג על ידי הנאציים.

האחים שלי גילו את סבתא שלי במחבוא, מפוחדת עד מוות. מחוץ לבית היו הגופות של שניים מהאחים הגדולים שלה, ואחותה הקטנה. ההורים שלה לא היו שם, והאחים שיערו שהנאציים לקחו אותם ולא הרגו אותם.

סבתי ברחה עם שלושת אחיה הגדולים ליערות. לבכור, בן העשרים וחמש הייתה אישה וילדה קטנה שהסתתרו במרתף בפולין, ובכל זאת הוא החליט להישאר ביחד עם שלושת האחים שלו במהלך המלחמה.

סבתא והאחים שלה פגשו ביער קבוצה גדולה של פרטיזנים יהודים שחיו ביערות. בקבוצה היו בעיקר גברים, אבל היו שם גם נשים ונערים. לא היו שם אף ילדות בגיל של סבתא או צעירות ממנה. הפרטיזנים היו לוחמים שלחמו בנאציים בכל דרך שהייתה להם, וילדות קטנות לא יכלו להילחם. אבל האחים של סבתא שיקרו בקשר לגיל שלה, אמרו שהיא בת שש עשרה ויכולה להילחם, אף על פי שנראתה צעירה וחלשה. אבל הם לא היו מוכנים לעזוב את אחותם ובסופו של דבר שאר הפרטיזנים האמינו לאחים של סבתא, וסבתא הייתה חלק מקבוצת הפרטיזנים ביער.

חלק גדול מהלחמה סבתא שלי בילתה ביער, נלחמת בנאציים עם כל השאר. על התקופה ביער היא סיפרה לנו, הנכדים, אינספור חוויות שלא אתחיל לספר עכשיו, אבל אני רק אגיד שבכל יום היא כמעט נהרגה, ושבכלל, העובדה שהיא ואחיה הגדולים ניצלו בסופו של דבר ממש לא מובנת מאליה כי המוני פרטיזנים מתו מאינספור סיבות במהלך המלחמה.

אחרי שהמלחמה נגמרה, סבתא והאחים שלה עלו לארץ ולחמו במלחמת העצמאות. שלושת האחים שלה התחתנו פה בארץ והקימו משפחה, וסבתא עברה לחיות בקיבוץ עם נערים ונערות שהיו גם הם ניצולי שואה שאיבדו את כל משפחתם בשואה. אחרי הקיבוץ היא התגייסה לצבא, שם הכירה את סבא שלי והתחתנה איתו.

סבתא פגשה את אמא ואבא כשהייתה בת עשרים. התברר שאחרי המלחמה הם עברו לארצות הברית, אבל בסופו של דבר החליטו לעלות לארץ כדי לחפש את הילדים שלהם. הם ידעו שאם איכשהו מישהו מהילדים שלהם ניצל- הוא היה הולך לארץ ישראל.

התברר שאת ההורים של סבתא לקחו לאושוויץ. הם מעולם לא הסכימו לדבר איתה על הזוועות שעברו שם, ולמען האמת- סבתא סיפרה לי שגם היא פחדה לשמוע מה הם עברו.

אבל בסופו של דבר זה קרה- סבתא שלי התחתנה, פה בארץ ישראל, והולידה חמישה ילדים ציוניים, שהצעירה מביניהם הייתה אמא שלי. אמא שלי הייתה היחידה שירשה מסבתא את העיניים הכחולות שלה, ואני היחידה מבין שלושת האחים שלי שירשתי את העיניים הכחולות של אמא, ובעצם גם של סבתא.

פעם אחת שאלתי את סבתא שלי אם היא הייתה יכולה, האם היא הייתה נוקמת בנאצים. והיא אמרה לי- שהיא כבר נקמה. שהנקמה שלה זה שהיא והילדים שלה והנכדים שלה חיים פה, בארץ ישראל, מדינת היהודים.