אל תלך

שם הפאנפיק:  אל תלך
שם הכותב: שיר
דירוג:  PG
שיפ: רון/הרמיוני
ז'אנר:  AU, מתח כזה..
ספירת מילים: 1,067
נקודת מבט: הרמיוני
ויתור זכויות לג'יי. קיי. רולינג המדהימה. 

~~

רון הסתובב ויצא מהאוהל, מוכן כולו לחזור הביתה. 
הרמיוני רצה אחריו אל תוך החושך ותפסה בפרק כף ידו בדיוק כשעמד להתעתק משם. היא משכה את ההורקרוקס בכוח מעל צווארו, והחזיקה בכתפיו כשניסה לנער אותה מעליו. היא החזיקה אותו במשך דקות ארוכות, עד שהפסיק להיאבק. כתפיו רפו, כאילו משא כבד הורד מעליהן.
"אתה מרגיש יותר טוב עכשיו?" שאלה אותו הרמיוני.
הוא הנהן קלות, והיא הורידה את ידיה מכתפיו. רון הסתובב ותפס בידיה. "איך ידעת? איך ידעת שההורקרוקס הוא זה שגרם לי לדבר כפי שדיברתי? איך ידעת שלא הייתי סולח לעצמי אם הייתי עוזב, ושזה בדיוק מה שעמדתי לעשות?" שאל בקול רועד.
"אני פשוט יודעת שזה לא מתאים לך, רון."
הוא קירב את ראשו לראשה, כך שהכתום התערבב עם החום שבשערה והכחול שבעיניו הביט אל תוך עיניה. "אני מצטער. הייתי אידיוט, לא הייתי אני. אבל את, כמו תמיד, האמנת בי כל כך. ידעת שזו לא אשמתי."
היא הסתכלה ברוך אל תוך עיניו, כשפתאום נשמע קול. "הרמיוני?" הארי הוציא את ראשו מפתח האוהל. היא הסתובבה והתקדמה אל עבר האוהל, ידה עדיין בתוך ידו של רון.
"כן?"
"איפה ארנק הפייטים שלך? אני רוצה להוציא ממנו את התיק שלי." הוא הקפיד להסתכל רק אל תוך עיניה, לא מסתכן בכך שבטעות יעיף מבט ברון.
הרמיוני נאנחה. "אני אראה לך." ממבט חטוף בעיניו של רון היא הבינה שהוא רוצה להישאר שם לבד. היא חייכה אליו בעידוד ונכנסה עם הארי אל תוך האוהל.

"אתה יודע שהוא לא התכוון לזה, נכון?" שאלה הרמיוני לאחר שתיקה ארוכה. "אתה יודע שאנחנו סומכים עליך, שאתה המנהיג שלנו- "
"גם כן מנהיג" אמר הארי במרירות. "בדיוק כמו שרון אמר. מצאנו בקושי הורקרוקס אחד, ואנחנו לא קרובים בכלל להשמיד אותו! רק במקרה עדיין לא תפסו אותנו. רק במזל עוד לא הרגו אותנו בעינויים, הרמיוני! את קוראת לי מנהיג?"
הרמיוני בדיוק פתחה את פיה כדי לענות לו כשראשו האדמוני של רון הופיע בפתח.
"אני מצטער." הוא הסתכל על נקודה לא מוגדרת בחלל החדר, מה שגרם להתנצלות להישמע כאילו היא נזרקה לחלל ובכוונתה להישאר שם, ללא כוונה שתגיע לאדם מסוים.
הארי הרים אליו מבט תוהה. הוא הסתיר זאת היטב, אך הרמיוני זיהתה שעיניו הביעו מידה מסוימת של תחנונים, כאילו ברצונו לשמוע את ההתנצלות הזו שנית, כשיעדה ברור. הוא רצה לדעת שרון באמת מצטער. "לא התכוונתי, באמת. אני חושב שאתה מנהיג נהדר, הארי. אני בטוח שהיינו מצליחים להתקדם בקצב מהיר בהרבה אילו הייתי משתף פעולה יותר. באמת!" הוא דיבר מהר, כאילו חושש שהארי יקטע את התנצלותו בכל רגע. "אני חושב שביקור במכתש גודריק הוא אפשרות מצויינת. זה באמת קצה חוט נהדר, וזה קצה החוט היחיד שיש לנו. יהיה טיפשי מצידנו לא לבדוק במכתש גודריק." הוא חייך אל הארי בחשש. הארי שלח אליו חיוך קטן, והכריח את עצמו לשוב ולהביט בהרמיוני.
"מה את אומרת? שננסה לבקר שם?"
הרמיוני הבינה כמה בגרות וחוסן נפשי נדרשו מהארי באותו הרגע. הוא העדיף למחול על כבודו כדי שהמסע להשמדת ההורקרוקס יוכל להמשיך במהירות המירבית. היא נאנחה והוציאה את גלימת ההיעלמות מתיקו של הארי, שהיה זרוק על הרצפה לידם. "אני אלך לקניות, ובדרך אשיג לנו שיער. תנסו לחשוב בינתיים על תוכנית פעולה, בסדר?"

לאחר ביקור מהיר בסופרמרקט הקרוב ביותר ותלישת שיער משלושה מוגלגים תמימים, הרמיוני חזרה לאוהל. הם שתו את השיקוי והשתנו: השלושה שאלו את זהותם של שלושה תיירים שנראו בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, ובעקבות כך מידותיהם היו מתאימות להארי, לרון ולהרמיוני. נראה היה שהארי ורון התפייסו לחלוטין, כאילו אירועי השעות האחרונות היו חלום ותו לא. הרמיוני קיפלה והכניסה את האוהל אל תוך ארנקה, ונתנה את גלימת ההיעלמות להארי. הוא הניד בראשו לשלילה, והורה לה להתעטף בה ביחד איתו. היא תפסה בידו והתעתקה אל מכתש גודריק. כשחזרה לשם שנית והורידה מעליה ומעל רון את הגלימה, היא מצאה את הארי מחכה להם בתוך בית הקברות, עומד ליד מצבת הוריו. דמעה חמה בודדה זלגה במורד לחיו. הרמיוני הניחה יד על כתפו, וגרמה לזר פרחים להופיע על הקבר הלבן. הארי הזדקף, ניגב את הדמעה בתנועה חדה ונחושה, והחל לצעוד אל עבר בית משפחת פוטר ההרוס. הרמיוני ורון מיהרו בעקבותיו. על אף לחש הפידליוס, הם ראו את הבית העומד בקושי על תלו. ליד הבית עמדה אישה מבוגרת, דוממת כמו פסל ומסתכלת ישירות עליהם. להרמיוני הייתה תחושת בטן רעה בנוגע לאישה הזו, כמעט כאילו שהיא רואה מבעד לשיקוי הפולימיצי, היישר אל תוך ליבם, ויודעת בדיוק מי הם ומה המטרה לשמה באו. קול לחשוש נשמע, ואחריו הארי התקדם לעברה בנחישות, כמעט כאילו האישה המשונה קראה לו לבוא. הרמיוני הסתכלה אל עבר רון בבלבול, אך במקום להסביר הוא פשוט עודד אותה במבטו ללכת אחרי הארי. הרמיוני התקדמה אל עבר הבית בצעדים מהוססים. קול לחשוש נוסף נשמע, קרוב יותר הפעם, והארי הנהן אל עבר האישה. להרמיוני הייתה הרגשה שהלחשוש מגיע ממנה.
"הארי? יש לי תחושה רעה בקשר לזה."
"על מה את מדברת, הרמיוני? יכול להיות שדמבלדור השאיר אצלה את החרב!" אמר בנחישות רון, שהפגין תמיכה משונה בתוכניותיו של הארי מאז הריב.
היא פתחה את פיה בנסיון לשתף אותם בחששותיה, אך סגרה אותו מבלי להוציא הגה והנהנה. האישה הצביעה על הארי ואז על הקומה העליונה. הרמיוני בהתה בה במבט מבולבל, אך הארי הבין מה כוונתה.
"היא רוצה שאני אבוא איתה. לבד."
"לבד?" שאלה הרמיוני בחשש. "למה אנחנו לא יכולים לבוא?"
"אני לא יודע, אולי דמבלדור אמר לה לתת רק להארי את החרב?" שאל רון. הטיעון נשמע הגיוני, והרמיוני השתכנעה. הארי חייך אליהם בעידוד ועלה למעלה בעקבות האישה.

הרמיוני התיישבה ליד רון על אחת הספות. עננת אבק עלתה מהספה כשהתיישבו, אך הרמיוני לא שמה לב לאבק שנדבק למכנסיה. כל נים בגופה היה מוכן לפעולה, למקרה בו הארי יזעק פתאום לעזרה. רון הניח את ידו על ברכה, והיא קפצה בבהלה. לפעולה הפשוטה הזו היא לא הכינה את עצמה. הם הביטו אחד אל תוך עיניו של השני. הרמיוני איבדה תחושת זמן, מאבדת שליטה בתוך הכחול העז שבעיניו. כמה רגש יכול זוג עיניים להביע, זוג שפתיים המתקרב לשלה באיטיות... היא עצמה את עיניה, מחכה לנשיקה שתגיע, כשלפתע נשמעה צרחה מהקומה שלמעלה. הרמיוני זינקה מהספה, כאילו חטפה זרם חשמלי. היא רצה כאחוזת תזזית במעלה המדרגות, בדיוק בזמן כדי לראות את הנחשית עוטפת את הארי. מוחה עבר למצב אוטומטי, והיא פעלה ללא מחשבה. כשהייתה שוב מודעת למעשיה, היא ורון טיפלו בהארי על המיטה הבטוחה שבאוהל שלהם. הוא התעורר, והם סיפרו לו על מה שקרה מאז שהוציאו אותו מהבית במכתש גודריק. כשהלילה ירד, הוא התעקש לשמור. היא ורון נרדמו במהירות מפתיעה יחסית לאירועי היום שעבר עליהם.

"הארי? הארי!" הרמיוני ורון רצו ברחבי יער דין, צועקים את שמו בטירוף. אוויר הבוקר היה קפוא, אך הרמיוני בקושי שמה לב לעובדה שהיא לובשת בגדים קצרים.
צרחה קורעת לב נשמעה, והרמיוני מיהרה אל עבר הקול. רון כרע לצד אגם קפוא, עיניו מביעות בעתה מוחלטת. בזרועותיו שכב הארי, חסר רוח חיים, שרשרת ההורקרוקס מקיפה את צווארו, הדוקה יותר מאשר אי פעם.

~~

ת"ב?