אחות קטנה

"ילדים! בואו, אנחנו יוצאים!"

בקול צהלה ירדו בגרם המדרגות שני הבנים לבית משפחת פוטר. "יופי, חמודים. בואו נצא."

"רק רגע. ג'יימס, לא אמרת לי שאתה כבר מספיק גדול בשביל להתלבש לבד?" אמרה ג'יני בקול נוזף. הילד בן השלוש היה לבוש בחולצת טריקו מוכתמת והפוכה. "בוא הנה, חמודי, ותחליף את החולצה הזאת באותה ההזדמנות. אנחנו הולכים למסעדה, לא לגן."

כעבור מספר שניות המשפחה הייתה מוכנה לצאת. הארי וג'יני תפסו כל אחד בידו של ילד אחר, והתעתקו.

השולחן שלהם היה ממוקם סמוך לחלון במסעדת פסטה מוגלגית חביבה שמצאה חן בעיניהם. לאחר שקיבלו את הזמנותיהם וכל אחד סיים כמחצית ממנתו, הארי הניח את ידו על ידה של ג'יני. "ילדים, אנחנו רוצים לספר לכם משהו."

אלבוס וג'יימס הרימו את עיניהם מהפסטה. "כן, אבא?"

הארי הסתכל על ג'יני. היא שאבה עידוד ממבטו, נשמה עמוק וחייכה. "בואו נשחק משחק קטן: משחק הניחושים. אתם תבואו לפה ותשימו לי יד על הבטן, ותנסו לנחש מה יש לי בתוכה. בסדר?"

הם קפצו מהכיסאות והניחו, כמעט באלימות, את ידיהם הקטנות על בטנה העגולה של אימם.

"בלון? אימא, זה בלון?" שאל ג'יימס בהתלהבות. ג'יני חייכה והנידה בראשה בשלילה.

"אז... אולי זה כדור? אבטיח?" ניסה אלבוס את מזלו. הארי וג'יני צחקו.

"יש לי הפתעה בשבילכם: זאת אחות קטנה."

"אחות קטנה?!" שאלו אלבוס וג'יימס פה אחד.

אלבוס התקרב לבטנה הענקית של אימו, מבט מבולבל על פניו. הוא הניח עליה את ידו הקטנה. "ואת בלעת את האחות שלנו?"

הארי צחק ופרע את שיערו של אלבוס. "לא, חמוד שלי. היא עדיין לא יצאה משם. היא צריכה לגדול עוד קצת, ואז היא תהיה מוכנה לצאת לעולם."

אלבוס הלך לכיסאו ולקח את צלחת הפסטה שלו בידיו הקטנות. הוא קירב את מזלגו מלא הפסטה לבטן של ג'יני. "אם לא תאכלי-לא תגדלי!"

ג'יני התקפלה מרוב צחוק, ועל פניו של אלבוס עלתה הבעה נעלבת. "אויש, אתה מתוק. אבל התינוקת לא אוכלת פסטה... טוב, בעצם היא כן. היא אוכלת רק את מה שאני אוכלת."

~~

"טדי, אתה כנראה תצטרך להישאר קצת לבד עם אלבוס וג'יימס. בסדר, חמוד?"

"כן, הארי."

"זה לא יהיה קשה, חמוד. אני אהיה בבית עד הערב. פשוט תשמור שהם לא ישרפו את הבית או משהו" הארי ניסה להקל על האווירה על ידי התבדחות. טדי חייך והנהן. הארי נישק את שערות ראשו. "כל הכבוד, טדי. אתה כבר ילד גדול, נכון? כבר כמעט בן אחת עשרה." הארי לא אהב במיוחד את העובדה שהוא עמד להשאיר ילד בן אחת עשרה כבייביסיטר על שני פעוטות, אך הנסיבות לא השאירו לו ברירה. הארי מחה מעט זיעה ממצחו. הוא לא זכר שהיה כל כך לחוץ כאשר ג'יני עמדה ללדת את ג'יימס, או את אלבוס. כתם אור לבן שסינוור את עיניו של הארי קטע את מחשבותיו באחת. הכתם התלכד לפטרונוס בצורת ברווז. מפיו של הפטרונוס יצאו שתי מילים בלבד: "זה מתחיל".

עיניו של הארי נפערו. הוא חיבק את טדי בחופזה, איחל לו בהצלחה והתעתק משם. קשה היה לומר מי היה חיוור יותר כשהארי פוטר ליטף את ידה הלבנה של אשתו, אך בתום ארבע שעות לידה קשות כבר שכבה בחיקה של ג'יני תינוקת ורודה וצורחת. "איך נקרא לה, הארי?" ג'יני נראתה מותשת.

"עזבי את זה עכשיו, ג'ין. את צריכה לנוח..."

"לילי? תראה, הארי. תסתכל על האף שלה. זה לא האף של משפחת וויזלי, ובטח שלא שלך. אני חושבת שהיא ירשה את זה מסבתא שלה. מה יותר ראוי מכך שיקראו לה על שמה?"

הארי רצה למחות. הוא רצה לומר שהוא מרגיש רע עם כך ששנים מילדיהם קרויים על שם הוריו של הארי. מה עם ג'יני? גם היא חוותה אבידות. הוא הסתכל בעיניה. הן היו מותשות, אך נשאר בהן איזשהו ניצוץ. אותו הניצוץ לפיו הארי ידע לזהות קרב בו הוא לא יוכל לנצח. הוא הנהן. "לילי. ושם שני?"

"לונה." אמרה ג'יני מייד. הארי חייך. זה זמן רב שלא חשב על הילדה הבלונדינית והמרחפת.

"לונה. לילי- לונה פוטר. אני אוהב את זה, ג'ין. עכשיו, תני לי אותה ולכי כבר לישון."

~~

ת"ב?