The games begin

הנה הפרק השני, למרות שלא היו תגובות על הראשון. אני בדרך כלל ממשיכה את מה שאני מקבלת עליו תגובות, כך ששוה לכם להגיב. פשוט יש כאלה שאני מקבלת עליהם הרבה ויש כאלה שאני מקבלת עליהם קצת, ואתם תראו את ההבדל. תודה רבה על הקריאה, בכל מקרה.

תהנו XD


פרק שני



החדר נראה אותו הדבר שהתעוררתי, לדאבוני. סקרתי את הקירות הלבנים שגרמו לי להרגיש משוגעת, את השעון שתקתק בקצב מורט עצבים. העננים בחוץ רק העצימו את הסחרחורת והבחילה שלי. כמו ילדה קטנה, הרגשתי ברצון שלי לחזור הבייתה... או בעצם, אל כל מקום אחר.

לא הצלחתי לשאת את חוסר האונים שבאי ידיעת גורל משפחתי, גורל חבריי. הכל אירע בגלל המרד, מרד שהייתי חלק מהנהגתו.

ועתה, נידונתי לגורל גרוע ממוות. ככל הנראה לא אצא יותר מהקפיטול כל חיי, שבטח יתקצרו מאוד. במחשבה נוספת, אולי מחכה לי מוות פומבי, ואני מטופלת רק כדי שאהיה כשירה לצרוח...

אבל זה שוב לא הגיוני. השקיעו בי יותר מדיי כספים. מבלי להשקיע הרבה מאמץ אני מבינה שמצבי היה קרוב למוות. בנוסף, כבר יותר מעשרים וארבע שעות אני צורכת מורפליום, ואני מניחה שהם היו צריכים גם להגדיל את הכמויות בעודי חוזרת להכרה, כי אני עדיין מטושטשת בדיוק כפי שהייתי לפני כשמונה שעות. הם לא ישקיעו כל כך הרבה כדי להרוג אותי. בטוח קיים משהו שאני מפספסת...

הקול חזר אליי מעט, ידעתי. הצלחתי לפלוט הברה קלושה מפי לפני שקולי נשבר שוב. היה משהו שרציתי לבקש.

האישה מהקפיטול נכנסה שוב. "קרה משהו?" היא שאלה בנעימות האופיינית לה; כל כך שנאתי את הנעימות הזו. שנאתי את הנעימות כי... כי... המורפליום טשטש אותי. לא הצלחתי להיזכר למה. בעצם, יכול להיות שזו המטרה. אולי הם רוצים שלא אדע מי טוב ורע ואתמוך בקפטול, או שלא אשים לב למה שאני אומרת. אבל זה לא יקרה, חשבתי בנחישות, אני אדאג לכך.

התאמצתי להיזכר; כמו מרד קטן נוסף שלי בקפיטול, על פי התיאוריה החדשה. אם אשמור על האישיות שלי, אגונן עליה כמו בחומה מהמורפליום, אולי... אך אז נזכרתי. זה כמו השכיח ממני את שאר הדברים. שנאתי את התכונה הזו באישת הקפיטול הספציפית הזו מכיוון שחיפשתי דרך לשנוא את הקפיטול, לעורר בי את זעם המרד מחדש. אך במקום זאת לא יכולתי שלא לחבב את ניציגתם שטיפלה בי במסירות שכזו. הייתי צריכה משהו שיגרום לי לפתח רחמים עצמיים, אך לא מצאתי אותו. נזקקתי לרחמים העצמיים כמו למורפליום.

"כן..." מלמלתי בצרידות שנבעה מקולי שכמעט ונעלם, אך שכחתי מה רציתי. כל כך הכעיסו אותי תופעות השיכחה הללו. הרמתי מבטי ושוטטתי איתו על פני הרהיטים בחדר, מחפשת תשובה שכמו תקפוץ עליי מהקירות.

אך לפתע נזכרתי, נתקלת בעננים המורצים. "אפשר..." לחשתי בצרידות, "לכבות... את זה...?"

"את מה?" היא שאלה בבלבול.

"הענ...נים בחלון..." שנאתי את העובדה שבקושי הצלחתי להגות מילה אחת שלמה, אך בכל זאת ניסיתי להמשיך ולהסביר: "זה... מסחרר..." נאנקתי. זהו.

"הו, אל תדברי," מיהרה ואמרה קודם כל, עוד לפני שסיימתי לדבר. אך אז הבינה למה התכוונתי. "אה," היא צחקה, "אנחנו פשוט טסים מהר. זו רחפת לקפיטול. את כבר תביני הכל יותר מאוחר."

הבטתי בה בתהייה. למה היא אומרת זאת בחיוך? ממש כפי שמדברים לאדם מפורסם. מדוע? מי אני כבר? האם האישה הזו תמכה במרד? אבל זה לא הגיוני. החדר הזה בטוח מצולם על ידי כמה וכמה מצלמות אבטחה, לפי הרגלי הקפיטול לאסירים. הם יהרגו אותה. אבל משהו בעיניה נראה... כל כך תמים. כאילו היא לא מבינה על מה היא מדברת כשהיא מחייכת כך. רק לאחר זמן הבנתי למה היא התנהגה בצורה הזו.

"מתי... אנ..."

"אני אביא לך לוח," היא התנדבה וקטעה אותי, "כיתבי שם את אשר את רוצה להגיד. יהיה לך יותר נוח." וכך היא יצאה מהחדר. הבטתי בדלת הנסגרת מאחוריה.

כעבור כמה דקות היא נפתחה שנית והאישה נכנסה, אוחזת לוח מלבני וקטן בידה הימנית. עט עבה היה אחוז בידה השמאלית וספוג. "כתבי בעזרת העט," היא חייכה, "עם הספוג תמחקי."

אחזתי בעט ברעד. תהיתי האם אצליי לכתוב במצבי, אך אז התנערתי. הנה עוד אחת מהשפעותיו הרבות של המורפליום. כתבתי את השאלה של על הלוח. אומנם זה לא היה נוח ביותר, אך קל יותר מלנסות להביע את הדברים בקול.

"מתי נגיע?" חייכה האישה, "בערך עוד כמה שעות. ככה אומר הטייס, בכל מקרה. עוד שאלות?"

ממש ילדה. אוהבת לשחק במורה ותלמידה. מעניין בת כמה היא. אך שאלתי בכתב שאלה אחרת. הבטתי בה בעודה נושכת את שפתה ונאנחת.

"אני לא ממש אוהבת לספר למטופלים שלי על הנזק שנגרם להם," היא נאנחה, "בדרך כלל הם עצובים לאחר מכן, אבל אני חייבת. למרות שהמצב שלך השתפר מאוד..." הרשתי לעצמי לחייך, "אבל נגרם נזק חמור לגבך שיתפרש בצלקות גדולות ואדומות לכל החיים. אבל קצת איפור יסתיר את זה, אל תדאגי. בנוסף, קולך יישאר צרוד לעד."

ראיתי את הצער בעיניה, כאילו זה יהיה ממש נורא אם יהיו לי צלקות אדומות על הגב. זה הנזק? שרדתי שריפה, וזה הנזק? אומנם הייתי אחת מהנואמות בפני הציבור הטובות ביותר שהיו למנהיגי המרד, ידעתי להרים את הקול ולהסעיר את הקהל, אך זו לא אבדה חשובה כל כך. חוץ מזה, אני בטוחה שצרידות לא תפריע לי אם ארצה יום אחד לעשות משהו כזה.

חייכתי אליה, "זה הכל?"

"את צוחקת ממני?" היא נראתה המומה לגמרי, "את לא מדוכדכת לגמרי? זאת אומרת, את יודעת כמה חליפות לא תוכלי ללבוש עכשיו? איך תחיי ככה?"

הבטתי בה באי אמון. ככה חיים האנשים בקפיטול? זה מה שמעניין אותם? לא יכולתי יותר להביט בעיניה. הרגשתי כיצד כל רגשות השנאה שלי אל הקפיטול חוזרים, מתרפקת על תחושת הרחמים העצמיים שחדרה אליי האיטיות. אפילו יותר טוב מהמורפליום, הייתי תוהה אלמלא התרכזתי כל כך.

"היי, סליחה," היא נופפה בידה מול פניי, "סליחה אם דכדכתי אותך במשקל של הדברים. אבל כמו שאמרתי, איפור יכול קצת להסתיר את זה, ויחשבו שהקול שלך היה צרוד ממילא..."

"מי... יחש...בו?" ניסיתי לקרוא בהפתעה, אך קולי נשמע כמו סרבול של הברות מגומגמות. מיהרתי לכתוב את הדברים בכתבי הכמעט בלתי קריא על הלוח.

"אסור לי להגיד לך," היא נסוגה כמעט מיד, "אבל כשנגיע לקפיטול את כבר תביני הכל. בינתיים נסי לישון קצת." ובמילים הללו היא מיהרה לצאת מהחדר, לא מביטה לאחור.

נאנחתי, אבל היא צדקה. אמרתי לעצמי לחכות קצת. אולי השינה הרגועה - בזכות המורפליום - תקל עליי קצת לאחר מכן. עצמתי את עיני ונרדמתי לאיטי.

~*~

כשהתעוררתי הרגשתי מיד את ניתוק העירוי מזרועי. אספקת המורפליום אזלה והתחלתי לחוש את כאבי הגמילה שטלטלו את כל גופי. נאנקתי בשקט, דבר שגרם לאישה מהקפיטול להיכנס. "בואי," היא חייכה, "אני אושיב אותך בכיסא גלגלים. סוף סוף נצא מהרחפת הזו." רואים שהדבר משמח אותה.

מבט קצר בחלון הבהיר לי שהיא צודקת. העננים לא זעו. נאנקתי בכאב אינספור פעמים עד שהצלחתי לשבת בנוחות בכיסא, אך היה שווה את המאמץ. יצאנו מהחדר. כשהיא גלגלה את הכיסא משום מה לא כאב לי. המסדרון נראה לבן בדיוק כמו בחדר. האישה גלגלה אותי עם הכסא ויצאה מדלת גדולה החוצה.

וה- 'החוצה' הזה היה יותר טוב מכל דבר שיכולתי לדמיין. זה היה הקפיטול. והוא היה טוב אפילו יותר מבסיפורים.

המקום נראה כמו גן עדן. אני מניחה שכל אחד מדמיין גן עדן אחרת, אבל עבורי הוא נראה כמו גן עדן. אולי כי הציגו אותו תמיד כך, ואולי כי גם בתמונות הוא נראה כמעט אלוהי. אך בכל מקרה, התמונות לא השתוו למציאות.

גולגלתי אל מבנה גבוה, שנראה כמו מגדל. כשנכנסתי תהיתי עד כמה השקיעו כספים במקום הזה. הוא נראה חדש, שנבנה בדיוק חפוז. הוא התמלא ערכות חדישות שכללו מגוון סוגי אימונים, כאלה שמאמנים בעזרתן צבא. השתמשו במכשירים כאלה למרד, רק שאלה היו הרבה יותר מתוחכמים. "זה יהיה הבית שלך לתקופה הקרובה," היא חייכה לעצמה כממתיקת סוד. באותו הרגע כל רגשות חיבה שרחשתי כלפיה קודם לכן נעלמו. היא נראתה כמישהי אחרת.

לבסוף הגענו לחדר מאורך שדלתו הוסוותה בקיר. כשנכנסו, כבר ישבו סביב שולחן עץ מהגוני כעשרה אנשים.

"הו, שלום, היידי קלוייט," חייך אליי האיש שישב בראש השולחן. זיהיתי אותו. הנשיא שדיכא את המרד. נגדו נאמתי חודשים, שנים. התבססתי על מעשיו האנוכיים והמגואלים בדם כשהסערתי את הקהל להשחית כל דבר שהתקשר בקפיטול. הבטתי בו בשנאה. "ברוכים הבאים למשחקי הרעב."

הפרק הקודם		הפרק הבא