אוהב אותךָ

שפתיי היו צמודות לשפתיו. ידעתי שזה לא שגרתי- הרבה אנשים העירו לי על זה. אבל הנשיקה הזאת, עם שפתיו של הגבר הזה, כל כך ריככו אותי, והפכו אתי לאדם שונה לגמרי. תמיד אומרים לי שאני מתנהג כמו נקבה. זה לא אכפת לי, כי אני חושב שנשים הן עם חזק וטוב.
הוא ניתק את שפתיו משפתי, והביט בי. עניו הירוקות נצצו באור הבהיר של בית החולים. הוא ניראה כאילו תמיד רצה לעשות את זה, למרות שהכיר אותי לראשונה רק לפני שלושה שבועות.
"אני מצטער, אל.  אני לא יכול. אני לא כמוך." הוא אמר. עניו היפות מצמצו, והוא נעמד. גבו הופנה אלי, והוא החל ללכת.
"ריי," עצרתי אותו. "אתה יכול להיות כמוני אם אתה רוצה. זו לא בושה." אני חושב שבכיתי. ריימונד מתבייש להודות בפני הוריו, אחותו וחברתו- שהוא הומו. הוא חושב שיעיפו אותו מהבית, יקללו אותו וירביצו לו. אני חושב שהוא צודק, אבל כדי לעודד אותו, אני מסתיר את זה. אני הומו כבר שלוש שנים. ככה, לפחות, אני חושב. אני מודע טוב מאוד לכך שהורים לא רוצים שהילדים שלהם יתקרבו אלי. כשילד בן שבע שואל אותי איך קוראים לי, אימא שלו ממהרת לומר שקוראים לי חילזון. לא מזמן גיליתי שיש לזה שתי סיבות, ולא אחת. הראשונה: חלזונות לא מסוגלים לדבר. השנייה: חלזונות הם דו מיניים. מצחיק, לא?
ריי תפס בידי ונישק אותה.
"אלה החיים האמתיים, אל. פה, אתה לא יכול להסתובב עירום באמצע הכביש ולא להרגיש מובך. פה לכל אחד יש דעה. ההורים שלי אוהבים אנשים בעלי נטיות מיניות נורמליות." הוא עצר רגע, נשם עמוק, והמשיך. "איך אתה חושב שג'ס תגיב על זה?" ג'ס הייתה חברה של ריי - היא עדיין - והיא לא מודעת לבעיה שלו. הוא במצב הזה של חוסר הידע מהן נטיותיו המיניות כבר חודשיים. זה התחיל כשג'ס בקשה שהם יעשו את זה- במובן של יעשו את זה.
נאנחתי. הפניתי את ראשי לצידה האחר של המיטה. גם ריי נאנח, ועכשיו יכולתי לשמוע את צעדיו מתרחקים. דמעותיי השקופות הרטיבו את המצעים הלבנים של מיטתי. ריימונד היה חדש בבית הספר לפני חמישה חודשים, בתחילת שנת הלימודים. לא הכרנו אחד את השני. אני הייתי מתבודד בצד אחד של הקפיטריה, והוא בצד השני, השוקק חיים. מעולם לא הקדשתי אליו מחשבה, עד היום בו התיישב לצדי. זה היה לפני שלושה שבועות. הוא אמר לי את שמו, מעין הגיע, מה מצבו בלימודים. ואז סיפר לי על חייו- על אחותו החולה בלוקמיה, על הוריו המיליונרים הגזענים, ועל חברתו, ג'סיקה מיל, הנערה הכי יפה בגלובוס קולו. ישבנו בשתיקה במשך כמה דקות, הוא חיכה שגם אני אספר משהו. אז אמרתי לו שהוא יכול לקרוא לי חילזון, והוא שאל למה. אז סיפרתי לו. ואז הוא החליט לספר לי. ככה הפכנו לחברים טובים- אולי טובים מדי. בהפסקות היינו נועלים את עצמנו בתאי השירותים, מתנשקים ונוגעים אחד בשני. אף פעם לא תפסו אותנו- אנחנו חלקלקים כמו חלזונות.
הבטתי ברופאה הגבוה שנכנסה לחדר. שיערה האדמוני היה מסודר במין אפרו-אמריקאי אבל כתום, וענייה התכולות חייכו אלי. היא כבר ראתה אותי ואת ריימונד יחד, והיא יודעת על הנשיקות הנסתרות שלנו- ראיתי אותה מציצה מאחורי הדלת בזמן שדיברתי עם ריימונד. טוב, יותר נכון, ראיתי את האפרו הכתום שלה. פרצופה הלבן והחלק היה מכוסה נמשים. מעניין אם ככה שיערה מסתדר בבוקר, או שאלו מיליוני שסוגים של קרמים שמחזיקים אותו ככה.
"זו לא בעיה, להיות הומו." היא אמרה לי. חייכתי אליה. היא התיישבה בכיסא לבן ליד המיטה, והחלה לבדוק את מצבי הרפואי. לפני יומיים אימא שלי מתה בתאונת דרכים קשה, ויחד איתה הרגל שלי. טוב, הרגל שלי לא מתה- היא פשוט קצת... שבורה. אימא שלי הייתה אישה מקסימה- באמת. כשהייתה אופה, תמיד נהגה לאכול את החתיכה הראשונה במין דרמתיות כזאת. היא הייתה גורמת לאחותי הקטנה, שילה, לרדוף אחריה בצרחות וצחקוקים. שילה נהרגה לפני שנתיים, כשהייתה בת שש. נהגנו לשחק בבובות שלה. כשהכרזתי על היותי הומו, אבא שלי היכה אותי וצרח עלי, ואילו אימא שלי צעקה עליו וקראה למשטרה. באותו יום אני גמרתי בבית חולים- והוא גמר בכלא. אז אפשר להגיד שעכשיו אין לי אף אחד- פשוט אף אחד.
"תגידי את זה לריי." אמרתי לרופאה. היא חייכה אלי. "וזו כן בעיה, דרך אגב. להיות שונה, להיות לא שייך- להיות... טלה בעדר אריות." נראה שאהבה את הדמיון המפותח שלי. "אבא שלי—אבא שלי בכלא בגללי!" צעקתי. ענייה האדימו. אני הייתי כבר בשלב אחר- נשימתי הפכה לא סדירה, לבי קיפץ מרוב בושה. פרצופי הרטוב האדים, וכרגע לא ראיתי כלום מלבד כתמי צבע מטושטשים. היא ליטפה את מצחי בעדינות וחמימות, ונעמדה.
"אתה לא ההומו היחיד שלא מסתדר עם ההורים שלו, מר דווינס." היא חייכה חיוך קורן, ויצאה מהחדר עם ערימת דפים בידיה. מעניין למה אמרה את זה. ניגבתי את פרצופי מהדמעות, וניסיתי להירגע. אימא שלי מתה, בדיוק כמו אחותי, ואבא שלי בכלא כבר שלוש ורבע שנים- עוד שלושת רבע שנה הוא ישוחרר, יביט בי, ויתאבד. ככה אני חושב. אם הסתכן בארבע שנים של מאסר, במה כל כך שונה המוות? אלא אם, כמובן, הכלא שינה אותו. מעניין איך הגיב למותה של אמי. הוא לא יכה אותי על זה, אלא אם אודה בפניו שדיברנו בזמן הנסיעה על ריימונד, ועל המשיכה שלי אליו. אז, הוא ממש יתעצבן, ואני לא אהיה היחיד שימות.
הבטתי סביבי. אולי החיים שלי לא נוראים כל כך. לא, רגע. הם איומים. אני הומו, אבא שלי הכה אותי ועכשיו הוא בכלא, אחותי נהרגה, אמי מתה, ואני לא יכול להיות עם האדם שאני אוהב כי הוא מפחד ממה שהוא.
אני נורא. נורא ואיום. אני בושה לכדור הארץ.