המכתבים של ג'ולי- המשך

הערה- לא הצלחתי להכנס למשתמש הישן שלי וזה המשך הפאנפיק במשתמש החדש!

קדמה הכרחית-

ג'ולי עדיין היתה על המחשב, מנסה לתמרן בין שיעורי הבית בתוכנות האופיס המעצבנות, לבין המשחק החדש שהורידה אתמול. איזה מזל שההורים לא תמיד בבית... חשבה לעצמה בהנאה. כיף להיות במחשב אחרי22:00!
היא המשיכה לירות על האויב, כששמעה את צליל הנעליים עולה במדרגות. "אוי ואבוי לי..." לחששה לעצמה, ומיהרה לכבות את המחשב. "נו.. בבקשה, תכבה כבר....!" התחננה. ברגע האחרון הוא כבה, כשההורים כבר היו בדרך לחדר שלה. היא מיהרה לכבות את האור, ולעצום עיניים, לעשות את עצמה ישנה.
"הי, ג'ון, שים לג'ולי את המכתב על השולחן!" קראה אליסיה, אמה של ג'ולי אל אביה, ג'ון. ג'ון, האב, מיהר להכניס את המכתב לחדרה של בתו, וסגר אחריו את הדלת בשקט. לאחר ששמעה את צעדיהם של הוריה מתרחקים, ג'ולי הדליקה את האור, ובזריזות רבה פתחה את המכתב, שהיה כתוב בדיו ירוקה:

"לגברת ג'וליה אמילי אליסיה רוברט היקרה:
מכיוון היותך מכשפה, התקבלת לבית ספר "הוגוורטס" לכישוף ולקוסמות.
מצורפת בזאת רשימת ספרי הלימוד שעלייך לקנות לבית ספרנו, בסמטת דיאגון. שליח מטעם משרד הקסמים יבוא להדריך אותך ואת משפחתך. ברכות ואיחולים!
פרופסור מ. מקגונגל, מנהלת בית הספר "הוגוורטס" לכישוף ולקוסמות.

כשהיא הסתכלה על המכתב, לא היה כתוב הפאלאפון הנייד של המנהלת, או טלפון בית הספר. אפילו לא הפקס!
זה די הרתיח אותה. באיזה עידן חיים הפסיכיים האלה?! חשבה לעצמה.
אוי לא, היא חשבה שהיא עומדת להתעלף.
מה אלה השטויות האלה?!

***

"הי מיקה-
אני יודעת שאת המכתבים האלה את לא תקבלי לעולם. טוב, זה די ברור, כשאני נמצאת בהוגוורטס ואת עדיין בבית הספר שלנו בעיר- קשה לי לחשוב שאת זוכרת אותי בכלל. טוב, אז הכל היה כפי שכתוב במכתב: יומיים אחרי זה באה אלינו שליחת משרד הקסמים, הרמיוני גריינג'ר. היא היתה נורא נחמדה, והסבירה לי הכל על עולם הקוסמים. זה היה נורא מוזר- פתאום ללמוד על קווידיץ', על שרביטים, ועל סוגי קוסמים; ידעת שיש דבר כזה בכלל חיות פלא שחלקן ממש מסוכנות? ידעת שהשרביט בוחר את הקוסם ולא להפך? ידעת שבאמת יש פיות ושדונים? ידעת שבאמת אפשר לרכוב על מטאטאים? ידעת שבעולם הקוסמים התמונות זזות ומדברות? וואו... כל כך הרבה דברים! אבל אני ממש מתרגשת. זה פשוט מגניב לחשוב שכל מה שתמיד ספרו לנו בספרי הילדים אמיתי.
אז בואי נחזור לנושא:
הרמיוני ספרה לי שגם היא, כמוני, נולדה להורים מוגלגים. היא גם ספרה לי שכיום אין כמעט טהורי דם, וזה שאתה נולדת להורים מוגלגים לא קובע את רמת היכולות שלך. האמת? נרגעתי.
אחר כך נסענו איתה ברכבת התחתית לרחוב משונה בלונדון. נכנסנו לפאב קטן, שאם לא היינו נכנסים אליו לא הייתי שמה אליו בכלל לב. אנשים אמרו להרמיוני שלום, אבל היא התעלמה, או שזרקה משפט כמו: "סלחו לי, אבל יש לי עיניין חשוב כרגע." יצאנו לחצר האחורית של הפאב, והיא נקשה בשרביטה על קיר האבנים. את בטח חושבת לעצמך, שזו לא חוכמה גדולה פשוט לנקוש בקיר עם חתיכת עץ- אבל אז קרה משהו מדהים: קיר האבנים הסתובב, התפתל, נע וזע, ולבסוף יצר שער, שמעליו היתה שלט עם כתובת: "ברוכים הבאים לסמטת דיאגון". וואו! זה היה הקסם הראשון שראיתי בחיי!
סמטת דיאגון היתה סמטה ציורית ומיוחדת ביותר: כל בית היה שונה וחמוד מין השני, ועל הבטים הודבקו כרזות ישנות ומתקלפות; בתוך הסמטה צעדו לפחות (נשבעת לך!) 10000 קוסמים ומכשפות. כולם לבשו גלימות וחבשו כובעים מחודדים. זה היה מצחיק ומהנה להסתובב בסמטא הזו! נכנסנו אחר כך אל חנות שנראתה ישנה ומתקלפת. המוכר הציג את עצמו כ "אוליבנדר ג'וניור". הוא שלף מהמדפים העמוסים שמאחוריו כמה קופסאות מאובקות. הוא פתח אותם ובפנים היו-- שרביטים! הוא אמר לי לנסות אותם שאלתי איך והוא אמר לי שכל מה שאני צריכה לעשות זה להניף אותם באוויר. הוא נתן לי את הראשון, ואמר: "זהו שרביט עץ אלון, 20 סנטימטרים, נחמד לכל סוגי הכישופים!" ניסיתי אותו, ושברתי את זגוגית החלון. "אל תידאגי, זה לא שאת מיוחדת, זה פשוט אומר שהשרביט לא מתאים לך" אמרה הרמיוני, ובהנף שרביט תקנה את החלון. אחר כך ניסיתי עוד הרבה שרביטים: תות, דובדבן, פטל, אשוח, ועוד, אבל עם כולם שברתי משהו: חלון, מדף או שידה. לבסוף, לאחר שכמעט התיאשתי, המוכר שלף קופסא אחת מהמדף העליון ואמר לי לנסות. זה היה שרביט עץ תפוח, אדמדם ויפה, באורך 30 סנטימטרים, גמיש חלקית ומיחוד מאוד. הליבה שלו היתה עשויה מנוצת עוף חול. איך שהרמתי את השרביט, בקעו מתוכו ניצוצות אדומים. הבנתי שזה השרביט הנכון. הרמיוני חייכה אלי, שילמנו ויצאנו עם השרביט החדש. אחר כך נכנסנו לעוד הרבה חנויות: ל"כרך ודף בע"מ", ששם קנינו ספרי לימוד; אל החנות של מדאם מלקין, ששם קנינו מצנפות מחודדות וגלימות; ואל עוד חנות שמכרה מצרכים לשיקויים. קנינו גם קדרות, מאזניים, משקפות והכי הכי שווה- תנשמת חמודה שקראתי לה "זאליה"- שם שמצאתי באחד מספרי הכישוף. הרמיוני אמרה שהן הכי שימושיות בהעברת מכתבים.
טוב, ואת רואה?
עכשיו אני כבר ברכבת בהוגוורטס! ובידיוק עוברת העגלה של הממתקים... טוב, יש לי כמה חרמשים ואני רעבה....
אמשיך לכתוב לך כשאגיע להוגוורטס!
אוהבת תמיד, גם אם מכשפה,
ג'ולי.

		הפרק הבא