הגמול הרבעוני הרביעי

תקציר: קטלין רנדין היא נערה ממחוז שתיים עשרה שנבחרת למשחקי הרעב המאה, הגמול הרבעוני הרביעי... בעולם הזה קטניס מתה במשחקי הרעב השבעים וחמש, המרד לא הצליח, ומשחקי הרעב המשיכו להתקיים.

פרק 1

כמו בשלושה הגמולים הקודמים, ילד עם תיבת עץ עולה לבמה ומגיש לנשיא לוקריוס, בנו של הנשיא סנואו שנפטר לפני עשר שנים, את התיבה.

 הנשיא פותח את התיבה, שולף את המעטפה המצהיבה שעליה כתוב בבירור את המספר 100, ומוציא ממנה פתק.

 אמא מביטה בנשימה עצורה במסך הטלוויזיה, מסרבת להתיק את עיניה ממנו אף לשנייה. אני משערת שהיא נזכרת בגמול האחרון, לפני עשרים וחמש שנה, שלקח את המנצחת היחידה ממחוז שתיים עשרה אי פעם, היישר למותה.

 הנשיא קורא לעצמו את הכתוב על הפתק ולרגע חיוך מופיע על שפתיו. הוא קורא את הכתוב בקול רם.

 "השנה, בגמול הרבעוני הרביעי, כדי להזכיר שהמורדים שהם אלו שפגעו במחוז שלהם, במשפחה שלכם ובקרובים להם, בעצמם, מכל מחוז יישלח מיועד אחד בלבד. ממחוז אחד ושתיים יישלחו מיועדים זכרים, ממחוז שלוש וארבע מיועדות נקבות, ממחוז חמש ושש מיועדים זכרים, ממחוז שבע ושמונה מיועדות נקבות, ממחוז תשע ועשר מיועדים זכרים, וממחוז אחת עשרה ושתיים עשרה מיועדות נקבות" .

לבי נופל כשהנשיא מסיים את דבריו. השנה לא אהיה מוגנת מהאסיף בכל זאת. אני מביטה באחי בן השבע עשרה, טום, שכתפיו הקפוצות מתחילת דבריו של הנשיא, נרפו. הוא יהיה מוגן השנה מהאסיף. אני לא.

 "הם פשוט מתקמצנים על ההוצאות על המיועדים" מנסה אחי לומר בציניות, אבל אני לא מסוגלת אפילו לחייך. בטח לא שאני נזכרת במספר הפתקים שלי השנה, עשרים פתקים

. "אני לא מבינה למה נתתי לך לקחת את האסימונים האלו" נאנחת אמא.

"זה יהיה בסדר, קטלין לא תיבחר בכל מקרה" אומר טום.

 יום האסיף מגיע לאחר שלושה חודשים, שלושה חודשים שהרגישו כמו שבוע.

בשעה שתיים אני הולכת יד ביד עם אמי ואחי לכיכר. אני נעמדת בתור ונרשמת, ואז הולכת למתחם של בנות השש עשרה.

אני מחפשת מישהי לעמוד לצדה, אבל יודעת שלא אמצא ולבסוף נעמדת לבדי. אין לי שום חברות בבית הספר, אולי חוץ מלונה, הבת של מאדג' הות'רון, שהיא הבת של ראש העיר לשעבר של המחוז שלנו. אני חושבת שלאבא שלה קוראים גייל.

בכל מקרה, אני לא יודעת אם ממש להגדיר אותנו כחברות. אנחנו בעיקר אוכלות את ארוחת הצהריים ביחד בבית הספר ומצוותות יחד בפעיליות שלהם דרוש להתחלק לזוגות בבית הספר. לעיתים נדירות אנחנו מדברות, אף אחת מאיתנו לא פטפטנית מטבעה.

אני מאתרת אותה, אבל מחליטה לא לגשת אליה. אני חושבת שזה יכביד על שתינו.

 ראש העיר מתחיל לדבר, אותו נאום כל שנה ושנה המספר על ההסיטוריה של פאנם ומשחקי הרעב ואמנת הבגידה.

 לאחר מכן הוא מקריא את הרשימה של המנצחים של המחוז שלנו. למחוז שלנו יש בסך הכול ארבעה מנצחים.

 המנצח הראשון הוא מיועד שניצח בסבב השמיני של משחקי הרעב והוא כבר מת מזמן. המנצח השני הוא קשיש רגזן בשנות השישים לחייו בשם היימיטץ', שניצח בגמול הרבעוני השני, שהיה ונשאר אלכוהליסט.

וכמובן, המנצחים המפורסמים של המחוז שלנו, קטניס ופיטה, שהיו ידועים בתור "צמד הנאהבים חסרי המזל", וניצחו שניהם במשחקי הרעב השבעים וארבעה. לאחר שנה, בגמול הרבעוני השלישי, התפנית המיוחדת הייתה שהמיועדים ייבחרו מתוך מאגר המנצחים של כל מחוז ומחוז וכך שניהם חזרו לזירה.

 קטניס מתה מערפל רעיל שהרעיל אותה, אבל לא את פיטה. לאחר פחות משבוע כל המיועדים בגמול מתו. כולם מלבד פיניק אודייר, מנצח אהוד על הקפיטול ממחוז ארבע, ופיטה, שביניהם התרחש אחד מהקרבות הנוראים והאכזריים ביותר שנראו אי פעם, שאותו ניצח פיטה, והוכתר כמנצח, בפעם השנייה.את כל זה סיפרה לי אמא.

 עשרים וחמש שנה עברו מאז, וכיום פיטה הוא אדם ממורמר בגיל העמידה. הוא חי לבדו, ללא אישה וילדים. פלא שהוא לא הידרדר לאלכוהול כמו היימיטץ'.

 היימיטץ', השיכור כרגיל, ופיטה עולים לבמה ומתיישבים במקומם, ואז ניגשת מרגרט, המלווה הצעירה והרעננה של המחוז שלנו, שמדברת על הכבוד הגדול להיות פה ולשמש כמלווה של המחוז שלנו כבר שלוש שנים נהדרות עבורה, אף שאני בטוחה שהיא כבר לא יכולה לחכות שיעבירו אותה למחוז מרשים יותר.

תמיד את המלווים החדשים תוקעים עם המחוז שלנו. "ועכשיו, הגיע הזמן לבחור מיועדת אמיצה שתייצג את מחוז שתיים עשרה בגאווה בגמול הרבעוני השלישי, במשחקי הרעב המאה!" אומרת מרגרט בהתלהבות.

היא ניגשת לכדור הזכוכית, ושולפת את הפתק. אני מתפללת בכול כוחי שזאת לא תהיה אני, שזאת לא תהיה אני...

"קטלין רנדין!" מכריזה מרגרט בחגיגיות.

 הפה שלי נפער מעצמו. אני מרגישה כאילו כל האוויר אזל מהריאות שלי ואני נחנקת. הלב שלי נראה כפועם כמו מטורף, אבל גם לא פועם כלל.

מאות פתקים, מאות פתקים... ואני הנבחרת?! אני הולכת למות בעוד שבוע?! אני מביטה סביבי חסרת אונים, אבל אף אחד לא יוכל לעזור לי. אין טעם בזה, אני צריכה לעלות לבמה.

כשאני מתחילה ללכת לכיוון הבמה העיניים שלי מתחילות לדמוע מעצמם וגוש מגעיל תקוע לי בגרון, שאותו אני מנסה בכל כוחי לבלוע. אני מסרבת לתת לדמעות לזלוג על לחיי.

אני עולה לבמה, נעמדת לצד מרגרט, עדיין מתקשה לעכל את משמעות הדבר.

 "בסדר גמור, המיועדת שלנו היא קטלין רנדין!" אומרת מרגרט בשמחה. אוכפי שקט לוקחים אותי להיכל הצדק, שם אני מובלת לחדר מפואר.

 הם סוגרים מאחוריי את הדלת ואני קורסת על ספת קטיפה אדומה עם כריות מהודרות בעלות גדילי זהב.

אני חובקת בחוזקה כרית לחזי, כל כך חזק שזה כואב. הכאב עוזר לי לא לבכות.

אמא ותום פורצים לחדר ומחבקים אותי חזק. אמא רק מתייפחת, אבל טום תופס בחוזקה בכתפיי ומכריח אותי להסתכל בו.

 "תקשיבי קטלין, תנסי ללמוד כמה שיותר בימי האימונים, תלמדי איך להשתמש בנשק ואיך לשרוד, בקרן השפע פשוט תברחי, תשתדלי לא להיתקל במיועדים אחרים, ו..." תום מנסה להמשיך את דבריו אבל הדמעות חונקות אותו ובמקום זאת הוא מחבק אותי בחוזקה.

 "הכל באשמתי... בגלל האסימונים, היא..." מתחילה לומר אמא.

 "תפסיקי אמא, זה לא באשמתך" אני קוטעת אותה. אוכף השקט מסמן לנו שהזמן נגמר. אמא ותום מחבקים אותי חזק ויוצאים מהחדר.

ברגע שהם נעלמים מאחורי הדלת, אני מבינה שלא אראה אותם שוב לעולם. נכון, יש שתיים עשרה מיועדים, אבל יכול להיות שזה רק חיסרון עבורי, כי פירוש הדבר מבחינתי שכבר בקרב בקרן השפע, שבו סביר להניח שאמות, אני אהיה מטרה חשובה כמו כל שאר המיועדים.

אם היו עשרים וארבע מתמודדים, אולי הייתי יכולה לנסות לברוח. אני בסך הכול לא מטרה חשובה כל כך, שאפשר להשאיר לסוף, נערה חלשה בת שש עשרה ממחוז שתיים עשרה.

אבל השנה בגלל המספר המועט של המיועדים, המיועדים ינצלו כל הזדמנות בכדי להרוג אותי. אני תוהה אם גם השנה יהיו בריתות. אולי בין הקרייריסטים.

האורחת הבאה מאוד לא צפויה, לונה. היא נכנסת לחדר ולפני שאני מספיקה לומר משהו, היא מיד מדברת. "מותר לך לקחת איתך פריט אחד לזירה מהמחוז שלך, נכון? תוכלי לענוד את זה?" היא דוחפת לידיי סיכה קטנה. אני מתבוננת בסיכה מקרוב, ונישמתי נעתקת.

 זאת סיכת זהב קטנה שעליה... שעליה סמל של עורבני חקיין. וזאת ללא ספקה הסיכה שקטניס אוורדין, מנצחת משחקי הרעב השבעים וארבעה, שהסיכה שימשה בתור סוג של סמל עבורה. משום מה, אני יודעת שהסיכה הזאת היא לא חיקוי של הסיכה המקורית. יש בה משהו טהור מדי.

"מאיפה... מאיפה יש לך את זה?" אני שואלת.

 "זה שלה, של קטניס?" אני לא מצליחה להחניק את ההתרגשות בקולי.

"כן. הסיכה הייתה שייכת לדודה של אמא שלי, שהייתה מיועדת בגמול הרבעוני השני. היא גם ענדה אותה בזירה. אחרי שהיא מתה הסיכה הועברה לאחותה, סבתא שלי, ואז לאמא שלי. לפני שקטניס נשלחה לזירה אמא באה להיפרד ממנה בהיכל הצדק, ונתנה לה את הסיכה. כשהחזירו את הגופה של קטניס, החזירו גם את הסיכה למשפחה שלה, אבל אמא של קטניס החליטה להחזיר את הסיכה לאמא שלי. ולפני כמה שבועות ביום ההולדת שלי קיבלתי אני את הסיכה, אבל אני רוצה לתת אותה לך. היא הביאה מזל לקטניס פעם אחת, אולי היא תוכל לחזור על זה שוב" אומרת לונה.

אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר לומר. לונה לא מחכה שאני אומר משהו, היא פשוט עונדת את הסיכה לשמלתי ואז מחבקת אותי חיבוק מהיר ומסתלקת.

		הפרק הבא