לילה עם ערפד

 ועכשיו פרק א':

"תגידי את מוכנה להפסיק להסתכל עליו?! זה כזה שקוף... את עושה לי פאדיחות! תעברי לשולחן אחר…"

התלוננה שונטל בקול רם על קטי.
"אל תגזימי! בסך הכל הסתכלתי לשניה …" אמרה קטי והניחה את שקית השוקו שהייתה תקועה

אצלה בפה כבר חמש דקות.

"תקשיבי קטי... תחזרי רגע למציאות... אין לך סיכוי איתו הוא ברמה אחרת מאיתנו. תראי כמה בנות תלויות

לו על הצוואר הוא אפילו לא מסתכל לכיוון שלנו. תסיימי עם האהבה הבלתי אפשרית הזאת לפני שלא יהיה מאוחר מדי"

אמרה שונטל ומייד אחר כך נשמע הצלצול.
"טוב בואי נחזור לכיתה... יש לנו ספרות עכשיו...תתכונני לחפירות ארכיאולוגיות מהמורה הזה שוב…"
הוסיפה שונטל והשאירה את קטי עם פה פתוח. "מה זה ה "רמה האחרת" הזאת אמורה להביע?
מה את חיה בסרט? צאי מזה..." אמרה קטי והגבירה את קצב הליכתה.
"חחח כן יש משהו במה שאת אומרת" מלמלה שונטל בעודה מחייכת.

השתיים נכנסו לכיתה ומייד השתנתה הבעת פניהן.
"אוקיי... מה עבר על המקום הזה?!" שאלה שונטל ושמה את כף ידה על מצחה.
"טורנדו?..., לא יודעת מה קרה פה אבל מה שזה לא יהיה, זה הצליח להפוך את כל הכיסאות והשולחנות בכיתה."
אמרה קטי והורידה את תיקה מהגב.
השתיים לא הספיקו להפנים את מה שקרה בכיתה וכבר נשמעו צעקות מבחוץ "מכות! יש מכות!"
קטי ושונטל מיהרו לרדת במדרגות לחצר האחורית וניסו להבין על מה המהומה.
"את רואה משהו?" שאלה שונטל. "בטח, אני רואה ערמת ילדים עפים אחד על השני.
אבל אם הם לא היו פה...אז אולי הייתי רואה משהו!" אמרה קטי בנימה צינית כאילו זה ברור מאליו
שהיא לא מצליחה לראות דבר. "סליחה, אפשר לעבור? סליחה...?!"
צעקו קטי ושונטל בזמן שניסו לעבור בין הילדים.
לאחר מאמצים קשים השתיים הצליחו להגיע למרכז האירוע והתנשפו מרוב עייפות.
"את מבינה מה קורה פה? אני לא רואה על מה המהומה" שאלה קטי
"היי... זה לא דן עומד שם? מי זה לידו…?" אמרה שונטל בעודה מחזיקה במשקפי הראיה שלה
בכוח כדי שלא יפלו. "איפה? איפה?" שאלה קטי ומייד מצאה תשובה.
"זה לא אלכס מהכיתה שלנו שעומד לידו? מה הוא עושה?" שאלה שונטל.
"זה בטח עוד ריב בין דן לאלכס, אלכס לא מצליח לנצח אותו בכדורסל,או ליתר דיוק, בשום דבר...
וכל הזמן מחפש סיבות למריבה" לחשה קטי לשונטל ועוד לפני שהספיקה לסיים את המשפט
נשמעה צעקה. אלכס הרים לבנה והתקדם לכיוון דן כשפניו כחולות ועיניו אדומות כדם כאילו
הוא אחוז דיבוק.
"מה הוא מתכוון לעשות?" לחשה קטי והתחילה להתקדם לכיוון השניים,
"אלכס אל תעשה שטויות, תן לי את הלבנה מה אתה ילד קטן?! בסוף תגרום לכך שיעיפו אותך מפה!"
בשבריר שניה אלכס הסיט את עיניו מדן וכיוון את הלבנה כלפי קטי.
"קטי תעופי משם, אל תתערבי!" צעקה שונטל בעודה נידחסת בין כל הילדים האחרים
המנסים לפלס את דרכם למרכז האירוע.
קטי הסתכלה על שונטל ואז החזירה את מבטה שוב לאלכס.
"תשבי בשקט" צעק והלך שני צעדים אחורה כאילו אינו מסוגל לשמור על יציבות גופו.
קטי לקחה צעד אחד קדימה, ואלכס לא חשב פעמיים לפני שזרק את הלבנה לכיוון שלה,
היא כוונה הישר לפניה, קטי ההמומה נשארה לעמוד, משותקת ולא יודעת מה לעשות.
זהו זה חשבה לעצמה קטי וסגרה את עיניה בציפייה למכה שהיא הולכת לקבל.
נו…? חשבה לעצמה, זה לא פגע בי? הוא פספס? אין מצב
חשבה לעצמה ולאט לאט החלה לפקוח את עיניה.
היא ראתה את דן עומד מטר ממנה ובידו הלבנה שאלכס זרק לאוויר.
"מה? לא יכול להיות" מלמלה לעצמה קטי וניסתה להבין את המתרחש.
שניה לאחר מכן היא הרגישה שמישהו מושך אותה אחורה לתוך מהומת הילדים.
היא הרימה את מבטה, וראתה את שונטל המודאגת מחזיקה את ידה, ומנסה להרחיק אותה מהמתרחש.
"אני לא מאמינה, הוא תפס את הלבנה שנייה לפני שהיא פגעה בך, קטי הוא הציל אותך."
אמרה שונטל בצורה לא משכנעת במיוחד, כאילו היא עצמה לא מאמינה לדבר.
השתיים בהו אחת בשניה ולפתע שמעו את שאר התלמידים משתוללים.
הן החזירו את מבטן לדן ואלכס וראו את דן מחזיק את אלכס בצווארו ולוחש לו כמה מילים,
שלאחריהן, מבטו של אלכס השתנה "תוריד אותי! תוריד..."צועק אלכס על דן שנראה אדיש באותו הרגע
והוא מייד הוריד אותו על רגליו.
אלכס הסתכל על שאר הילדים שנעמדו בשולי המאורע וצפו בכל המתרחש,
הוא אחז בפניו כאילו מנסה להבין מה עשה ומייד ברח מהמקום.
כצפוי נשמעו שריקות של בנות לעבר דן. "הוא מסתכללפה? או שנדמה לי...?" שאלה קטי והורידה את ראשה.
"את בסדר...קטי?" לפתע היא שמעה קול הקורא לה. מייד הרימה את ראשה וראתה את דן עומד
מולה ובוחן אותה מכל הכיוונים. "הכל טוב?" הוא שאל שוב. לקח לקטי כמה שניות לחזור לעצמה.
"אממ..ה...הכל...הכל בסדר!" לפתע אמרה אך לא נשמעה משוכנעת מדי.
דן חייך בתשובה ועלה לכיתתו. דן לומד שכבה אחת מעל קטי. והוא יותר גדול ממנה בשנה.
הוא מודל הערצה של כל הבנים והבן המושלם בשביל כל הבנות.
שיערו שחור קצוץ ועינייו גדולות בצבע דבש. הרבה שמועות מסתובבות עליו ברחבי "בית היתומים".
חלקן אומרות שהוא עשיר, ושהדוד שלו הוא בעל עסק מלוכלך כלשהו.
כמו כן יש לו אחים ואחיות שלא נראו הרבה.
"קטי את בסדר?"-"כן... הכל טוב... פשוט...איזה נוסטלגיה זאת הייתה עכשיו,
כשראיתי אותו עומד ככה מולי, כאילו חזרתי לרגע לעבר.
זוכרת שסיפרתי לך על זה? זאת הפעם השניה שהוא עומד מולי ושואל אם הכל בסדר,
כמו שהיה לפני 4 שנים כשהתעוררתי וראיתי אותו עומד מולי,
על פניו היו חבלות וחתכים, אני לא יודעת מה קרה אז אבל עד עכשיו יש לי הרגשה שהוא
הציל אותי כמו שהוא עשה היום... והעובדה שאני לא זוכרת שום דבר ממה שקרה לפני זה,
מטעה אותי לפעמים..., בכל מקרה, הוא לא שב לדבר איתי מאז" אמרה קטי והביטה בשונטל במבט מבולבל.
"כן... לכי תדעי מה קרה אז... ת'אמת שאני ממש מעריצה את האופי שלך,
להיות כל כך חזקה כשבעצם יש לך כל הרבה שאלות בראש שנשארו בלי תשובה,
את עדיין שומרת על המכתב ההוא?" שאלה שונטל והניחה את ידה על הכתף של קטי
בזמן שעלו לכיתה במדרגות.
"איזה מכתב? זה שאבא שלי כנראה כתב?"
"כן זה שמצאת אצלך בכיס אחרי שהתעוררת" ענתה שונטל והורידה את ידה מכתפה של קטי.
"ברור... אני זוכרת מצויין מה היה כתוב שם:
'בתי היקרה, אם את קוראת מכתב זה כנראה שאני כבר לא בחיים, מעכשיו עלייך להגן על עצמך
ולשמור ששום דבר רע לא יקרה לך, ותזכרי אותי, אני תמיד אהיה איתך , למרות שזה לא יהיה באופן פיזי
אלא רוחני, אוהב, אבא' זה בעקרון מה שהבן אדם הזה כתב לי .
לכי תדעי מה זה היה, ת'אמת אני אפילו לא מתלוננת על זה, אני שמחה שאני לא זוכרת את זה,
זה לא יעשה לי טוב לזכור דברים עצובים." אמרה קטי והיה ניתן להבחין במבט עצוב על פניה.
"אל תקראי לו ככה מה זה "הבן אדם הזה"? זה אבא שלך, לפחות היה, אז קצת כבוד"
אמרה שונטל ומיד הבינה שלא הצליחה להצחיק.
"אבל אני לא יכולה לקרוא אבא לבן אדם שאני לא זוכרת, קשה לי מה אני אגיד לך,
השאיר לי רק מכתב אבל אני אפילו לא זוכרת את פניו, טוב לא רוצה לדבר על זה, איפה מינה? שוב מבריזה?

כמה אפשר להבריז? המנהל הולך לפרק לה את הצורה כשהוא יגלו שהיא נכשלה בכל המקצועות חוץ מספורט ולא רק זה
היא גם באה לשיעורים פעמיים בשבוע, ובורחת כל לילה מהחלון לכי תדעי לאן, וחוזרת

רק בבוקר, צריך לעשות עם זה משהו." הוסיפה קטי והתיישבה במקומה.
הכיתה הייתה שוב מסודרת וכל אחד ישב בשולחן ניפרד, מכיוון שזה היה תיכון-פנימייה על רמה
בו ההורים בעיקרון שלחו את ילדיהם כי לא היה להם זמן להקדיש להם בגלל עבודתם ה"קשה", או יותר נכון רק כדי להפתר מהם.
ב"בית היתומים" הזה היו רק 3 שכבות: י', י"א וי"ב. מן בית ספר תיכון, יש בניין מול בית הספר בו כולם ישנים,

3 אנשים בכל חדר. לכל אחד היה שולחן משלו ולוקר משלו.
קטי בעצמה עד היום לא יודעת מי משלם לה על שכר הלימוד כי הדבר נשאר סודי,
והאחראי על כך מעדיף להשאר אנונימי.
על השולחן של קטי באופן לא מפתיע היו אותיות וציורים כמו: ק+ד=אהבה, ד. אני אוהבת אותך,
ועוד משפטים עם האות "ד" שכצפוי כולנו יודעים במי מדובר. (דן).
ניתן היה לשמוע את המורה ניסים מתקרב לכיתה לפי הצעדים הכבדים שלו
והשקיות שהוא לקח איתו לכל מקום ובה הציונים, הספרים, המחברות,המבחנים
וכל מיני דברים שהוא סוחב איתו לכל מקום, הוא פשוט אינו מסוגל להפרד מהשקית הזאת.
כבר מהמסדרון ניתן היה לשמוע את קולו הגס "תלמידים תוציאו מחברות מתחילים בהכתבה"
צעק עוד בטרם כניסתו לכיתה.
"כמו תמיד, אין בוקר טוב, אין מה קורה, ישר הכתבה, אין יום אחד שהוא יפתח אותו באופן נורמלי
ולא יגרום ליד שלנו ליפול ממקומה." התלוננה שונטל והוציאה את מחברתה.
"אין מה לעשות צריך לסבול קצת... בכל מקרה שכחתי את המחברת בלוקר
אני הולכת לקחת אותה לפני שהמורה ישים לב שאני לא בכיתה."
לחשה קטי ובנימה אופטימית התרוממה מהכיסא ויצאה מהכיתה.
במסדרון לא היו הרבה חלונות ואפשר היה להגיד שכמעט היה חושך
לולא הפנסים והאורות מלמעלה.
ככל שקטי התקרבה ללוקר שלה, תחושות מוזרות מילאו את ביטנה.
"מה זאת הרגשת המועקה הזאת? אני ממש לא אוהבת את זה"
אמרה לעצמה קטי והמשיכה בדרכה כשלפתע כבו האורות אחד אחרי השני
"מה קורה פה? למה אין אור?" לחשה קטי והתבוננה בתקרה,
הפנסים התחילו לאבד את בהירותם ובמהרה המקום הפך לחשוך.
קטי עצרה בצד ושמה את ידה על ידית של דלת כיתה י"ב 1,
הידועה בתלמידים העשירים והסנובים שבה.
היא התחילה להתנשף במהירות ומייד לקחה נשימה עמוקה כדי לנסות להרגיע את עצמה.

שוב הפסקת חשמל? חשבה לעצמה קטי ושמה את ידה על ביטנה,
אחד הפחדים החזקים ביותר של קטי הוא הפחד מהחושך הידוע בשם "ניקטופוביה".
מסיבות לא ברורות עד עכשיו חושך הוא היריב הגדול ביותר שלה,
מאז שהיא זוכרת את עצמה לפני 4 שנים, היא התעוררה עם הפחד הזה, כל פעם שמתחיל להחשיך,
עיניה מתחילות לדמוע. קטי התיישבה על הרצפה הקרה וכרחה את ידיה מסביב לרגליה.
היא התחילה להזיע והרגישה את השיתוק גובר על גופה.
לפתע נשמע קול של דלת ישנה ניפתחת, לפי הצליל, הדלת הייתה חלודה.
הקול הזה הרתיע אותה והיא הרגישה בזיעה המתפשטת על גופה,
אך ידעה שאם היא רוצה לצאת מהמצב הזה היא צריכה לעשות משהו
"בבקשה תעזרו לי נכבה האור, מישהו שומע אותי?" לחשה קטי וניסתה להרים את קולה.
היא מיד נעמדה והתחילה ללכת לכיוון הקולות שנשמעו מהמשך המסדרון החשוך.
"סליחה מישהו יכול לעזור לי?" לחשה קטי שוב, לצרוח לא היה טעם
כי היה שקט כל כך שאפשר היה לשמוע אפילו את העכברים מהצד השני של הקיר
מנסים לפלס את דרכם החוצה. לפתע קטי שמעה קול של אישה "כן...מי פה?"
"אני... קוראים לי קטי אני משכבת י"א, מה קרה עם האור?" ענתה קטי
בעודה לא רואה עם מי היא מדברת.
"זה נחמד יותר ככה לא?" שמעה קטי ולא הבינה מי מדבר.
"אני לא שומעת מה את אומרת, דברי יותר בקול, את יכולה לעזור לי בבקשה
למצוא את הדלת למדרגות? אני רוצה ללכת לכיתה שלי והמסדרון ארוך כל כך שאני לא רואה לאן צריך לפנות".

ענתה קטי בקול נבוך והמשיכה להתקדם בקצב איטי.
היא ראתה רק דמות שחורה, וגם זה לא בבירור.
"אני יכולה לסדר שהאור הזה יחזור אם תבטיחי לי משהו אחד" לפתע הקול נהיה יותר חזק ואפשר היה לשמוע שקטי
מדברת עם ילדה, אך הקול שלה לא בדיוק היה נעים לאוזן.
"אממ...סליחה? על מה את מדברת?" שאלה קטי ונעמדה במקומה. לפתע אחד הפנסים נדלק
אך עם אור חלש, וזאת הייתה בדיוק המנורה שמתחתיה עמדה קטי.
"אם את תבטיחי להתרחק ממנו, אני יכולה להבטיח לך שלא יקרו
עוד מקרים לא נעימים כאלה, ואם לא...חבל..." אמרה הדמות השחורה.
קטי הרימה את מבטה ושמה לב שהדמות השחורה איננה שחורה יותר,
האור האיר את פניה והיא הייתה ברורה מתמיד, זאת הייתה ילדה, קטי ראתה אותה בעבר ובבירור יכלה
לזהות שהיא משכבת י"ב.
בדבירה של אותה הילדה הייתה נימה של איום, אך קטי לא הבינה מה פתאום היא מדברת איתה
כשבעבר הן לא החליפו אפילו מילה.
ועל איזה מקרים לא נעימים היא מדברת ומה היא רוצה שהיא תבטיח לה ומה זה קשור בכלל להעדר האור .
"סליחה...? אני לא בדיוק מבינה על מה את מדברת" אמרה קטי ולקחה צעד אחורה.
"אז בואי אני אסביר לך למה זה קשור..." אמרה הילדה והתחילה להתקדם בהליכה
מהירה לכיוון קטי, צעדיה היו גדולים ונתנו הרגשה מוזרה של פחד לא מוסבר.
"מה את עושה פה?! שלא תעזי לזוז..." נשמע קול מאחורה והאור מייד חזר לפעול.
כל האורות נדלקו וקטי סגרה את עיניה מהאור החזק שמילא את המסדרון.
כאשר נמצאים זמן מסויים בחושך מוחלט,

ואז מופיע האור, הדבר תמיד גורם לסינוור ואי אפשר לפתוח את העיניים לכמה שניות.
לאחר כמה שניות הצליחה לפקוח קטי את עיניה וראתה את דן עומד מאחורי אותה הילדה
ומסתכל עליה במבט לא אוהב במיוחד.
"לא היית צריך לבוא...זה ביני לבינה דן...אתה יודע ש..." ודן מייד קטע את דבריה -
"אין שום דבר בינך לבינה אני רוצה שתעזבי את המקום מיד" אמר דן בצורה רגועה וסימן לה עם הראש לכיוון היציאה.
קטי בינתיים עמדה בצד לא מבינה מה קורה על מה הם מדברים מה זה קשור אליה ומה היא רוצה
ממנה בכלל.
"תן לי להבין רגע... בגלל שאתה האח הבכור אז אני צריכה להקשיב לך כל הזמן? זה לטובתך אתה
עוד תודה לי ביום מן הימים" אמרה הילדה והעיפה מבט לכיוון קטי שנעמדה בצד ונשענה על הקיר.
"קארין... אני לא צריך שתדאגי לי אני ילד גדול אני אדאג לעצמי את מוכנה לעזוב בבקשה?"
אמרה דן ונגע בשיערה של קארין. רגע... אחות..? יש לו אחות? חשבה לעצמה קטי בראשה
ולא העיזה לשאול זאת בקול רם.
קארין סיבבה אחורה את ראשה, העיפה מבט לכיוון קטי והתחילה ללכת לכיוון היציאה.
אפילו אחותו נראית מצויין...הגנים בטוח עוברים במשפחה ובזה אין לי ספק
חשבה לעצמה קטי התרחקה מהקיר.
היא סובבה את מבטה לראות היכן דן ולא הספיקה לפתוח את הפה
ולהסתובב לכיוונו והוא כבר עמד לידה, קרוב מתמיד, אולי אפילו קרוב מדי.
קטי נבהלה ודחפה אותו קצת אחורה וראו על פניה שהיא לא הייתה מוכנה להתקרב יותר. היא ידעה שזאת

אהבה חד צדדית.
"את בסדר?" שאל שוב.
"אתה מוכן להפסיק לשאול אותי אם אני בסדר? אני בסדר גמור, מה פתאום החלטת לדבר איתי אחרי
שהתעלמת ממני לגמרי כל כך הרבה זמן?" שאלה קטי ודפקה בו מבט מערער.
"אני לא מתעלם ממך, את לא יודעת הרבה דברים ועדיף גם שלא תדעי,
אם את תראי אותה מופיעה שוב לידך תקראי לי מיד שמעת?!"
אמר לה דן ושוב התקרב אליה. היא יכלה להרגיש את הצמרמורת העוברת על גופה.
"אני לא אומרת שום דבר לאף אחד עד שמישהו לא יסביר לי מה קורה פה"
אמרה ולקחה צעד אחורה. דן שוב התקרב והפעם תפס את ידה כדי שלא תתחמק.
"אין פה מה להבין את רק צריכה לעשות את מה שאני אומר" אמר והסתכל עמוק לתוך עיניה.
בשלב הזה קטי יכלה להרגיש את עורה הופך לעור ברווז ותחושות מוזרות ממלאות את בטנה.
"מה שתגיד רק תעזוב אותי" אמרה והוציאה את ידה מידו של דן, אבל הוא החזיק בה חזק מדי.
קטי השלימה מזמן שזאת אהבה חד צדדית ולא רצתה שהוא יגרום לה לבלבול ואשליות לשווא,
לכן לא רצתה לפתח תקוות ואשליות וניסתה לאהוב אותו רק מרחוק,
ולא הייתה מוכנה להתקרב יותר מדי.
הוא הוריד את עיניו ממנה וכמו כן גם את ידיו ונשאר לעמוד מולה.
"תודה" אמרה קטי וסיבבה את גבה אליו, התכוונה להמשיך בדרכה ללוקר שלה העומד
הישר מול עיניה כשלפתע דרכה עם נעליה על המכנס שלה והתנדנדה בעודה
יודעת שהיא עומדת ליפול.
בשלב בו היא איבדה את היציבות על גופה היא הרגישה זוג ידיים כרוכות מסביב למותניה,
היה זה דן שתפס אותה כדי שלא תיפול.
הוא החזיק אותה כל כך חזק וצמוד אליו שהיא חשבה שהיא הולכת לאבד את שפיותה באותו הרגע.
השניים נשארו לעמוד כך מספר שניות וקטי שמה את ידיה על ידיו של דן ,
תוך כדי ניסיונותיה להוריד אותם ממותניה, אך דן לא עזב. זאת הייתה הפעם השניה שהיה ביניהם מגע
הפעם הראשונה הייתה כשהיא לראשונה פקחה את עיניה לפני 4 שנים,
והוא היה בן אדם הראשון שהיא זוכרת, הוא החזיק אותה בידיו והמשיך לשאול אותה אם היא בסדר.
מאותו הרגע היא התאהבה בו, עד היום היא יכולה לזכור את המבט שהיה על פניו
כשהיא פקחה את עיניה. "את מפחדת ממני...?" הוא לחש לה באוזן וכרך את ידיו עוד יותר בחוזקה סביבה.
נדמה היה שהזמן נעצר, וזה מה שהיא קיוותה בתוכה שיקרה.
לאחר מספר שניות הוא עזב אותה ולא אמר מילה, בצעדים רגועים וארוכים הוא התחיל להתרחק מהמקום
לכיוון כיתתו ולבסוף נכנס לכיתתו ונעלם מאופק עיניה.
רק אז היא יכלה לסגור את עיניה ושמה את ידיה על ליבה שפעם חזק מתמיד,
נדמה היה לה שהוא יצא כל שניה החוצה.
היא לגמרי שכחה מהלוקר ומהמחברת ומה היא עושה שם בכלל ועלתה לכיתתה.
כשהיא נכנסה המורה בהה בה במבט כועס.
"טוב שניזכרת לבוא בדקות האחרונות של השיעור, עדיף היה שלא היית באה בכלל..."
אמר המורה והוציא מתיקו את היומן. "אחרי הלימודים...אצלי במשרד" אמר לה וציווה עליה לשבת במקומה.
אחרי מה שקרה לה במסדרון קטי לא יכלה לשבת בשקט והייתה חייבת לספר את זה למישהו,
ולמי אם לא לחברה הטובה שלה שונטל שבמקרה יושבת בשולחן לידה?
"פססס...שונטל תני לי דף ועט" לחשה קטי לשונטל העסוקה בלצייר ולקשט את השולחן שלה.
"הנה..." אמרה שונטל והעבירה לקטי דף ועט. קטי לקחה את הדף ותלשה ממנו חתיכה קטנה.
"שונטל אם אני אספר לך,את לא תאמיני למה שקרה לי עכשיו!" כתבה קטי על חתיכת הדף התלושה וניסתה
להעביר אותה לשונטל בשקט. לרוע מזלה המורה הבחין בדבר ותלש את הנייר מידיה של קטי.
"אה באמת?? תנסי אותי אולי אני אאמין לך, אני מאוד אשמח אם תספרי לי מה קרה אצלי לך במשרד...עכשיו!!!"
אמר המורה בעודו מקמט את הפתק הנמצא בידו ומנסה לא להרים את הקול.
"כן המורה..." אמרה קטי במבט מובך ויצאה מהכיתה.
בימיי נעורי אף תלמיד לא התחצף בצורה כזאת למורה שלו, בגלל זה צריך לנהוג בהם ביד קשה כיום. אחח...
חשב לעצמו המורה, הרים את ראשו וחזר ללוח, הוא לא הספיק להרים את הגיר שעל השולחן ומישהו
פתח את הדלת בכזאת חוזקה עד שכל התלמידים התעוררו בשנייה.
"בוקר טוב..." אמר הקול שעמד מאחורי הדלת הפתוחה, לפתע נכנסה ילדה עם גרביים צבעוניות
ושתי קוקיות בשיער,היה לה שיער שחור ועגיל בגבה, אין מה להגיד, פריקית אמיתית, ואם מדברים על פריקית זאת
חייבת להיות מינה.
"אוו תראו איזו אורחת הגיעה לבקר, כולי אושר, מה קרה יש לי יום הולדת היום ולא ידעתי אז כיבדת
אותי בנוכחותך? אני מרגיש ממש בר מזל עכשיו" אמר ניסים המורה ונשען על הכיסא שמרוב משקלו התחיל להתנדנד.
"וואט אבר" ענתה לו מינה וניגשה אל מקומה, רק שהוא היה תפוס.

"אני סופרת עד 3 ואתה קם מהמקום שלי" אמרה מינה לאלכס שישב במקומה וראו עליו שהוא התעורר לפני רק שנייה.
"תני לי סיבה אחת שבגללה אני צריך לקום..." ענה לה אלכס והניח את

ראשו בחזרה על השולחן. מינה גלגלה את עיניה והורידה את התיק שלה מגבה.
"טוב, לא רציתי לעשות את זה, אתה אשם" אמרה מינה לאלכס והתקרבה לאט לאט למקום בו הוא ישב
"פעם אחרונה, אני סופרת עד 3 ואתה קם, אני לא אחראית על מה שיקרה אחר כך" אמרה מינה וניסתה
להשמע עד כמה שיותר רגועה. אלכס לא הגיב, אפילו לא מצמץ והמשיך לשבת ברוגע.

מינה היא לא בחורה שאיתה מישהו רוצה להתעסק, יש לה פיוז קצר, כל דבר קטן מוציא אותה מדעתה.
עד מהרה אלכס מצא את עצמו עומד על ארבע ומנסה להרים את מכנסיו הקרועות.
"את לא נורמלית!!!" צעק עליה אלכס בעודו מנסה לקום מהרצפה, אך ללא הצלחה.
"אני לא מרגיש את הרגל שלי, מינה אני נשבע לך אם עשית משהו לרגל שלי אני אתלונך עלייך במשטרה,
עדיף היית ממשיכה לישון בחדר במקום לבוא לפה" צעק עליה שוב והתחיל להתלונן למורה ההמום
שעמד בצד חצי משותק. מינה כאילו לא קרה דבר, התיישבה במקומה, הוציאה את ספר הלימוד שלה

את המשקפי ראיה ובהתה במורה ההמום. "מינה...למשרד שלי... עכשיו" גמגם ההמורה ושם את ידו
על מצחו כאילו הוא סובל מסחרחורות.
מינה קמה ללא התנגדות ובשמחה ודילוגים יצאה מהכיתה תרקה את הדלת מאחוריה
בכזאת עוצמה עד שניסים המורה כמעט קיבל התקף לב נוסף. "מינה... מה את עושה כאן...?"
שמעה מינה קול מאחוריה בעודה בדרכה למשרדו של המורה.
"קטי...? גם את פה?" אמרה מינה ונתנה לקטי חיבוק שכמעטהוציאלה את כל השוקו
שתתה בבוקר. "חחח מה עשית הפעם?" שאלה קטי את מינה ולא יכלה שלא לחייך.
"לא עשיתי כלום, המורה הזה תמיד ניתפל אליי, אלכס תפס לי את המקום וסירב לקום,
ובגלל שהמורה לא אמר לו כלום, אני הייתי צריכה לפעול" אמרה מינה גאה בעצמה
וחיוך שובב עלה על פניה. "מה זה פירסינג נוסף...?" שאלה קטי והסתכלה על האוזן האדומה של מינה.
"כן... עשיתי אותו אתמול, נכון יפה?" התלהבה מינה. "אממ כן...אבל זה כבר החור החמישי שיש לך באוזן,
לא ידעתי שיש מקום לעוד אחרי הארבע הראשונים שעשית...האוזן שלך נראית כמו אוזן
של איזה רב הודי..." אמרה קטי והמשיכה לבחון את אוזניה של מינה.
"חה חה, מצחיקה כמו תמיד, יש לי עוד הרבה מקומות שאפשר לעשות בהם חורים,
עד עכשיו את כבר צריכה לדעת שזה הקטע שלי." מלמלה מינה כשלפתע קטי שמה לה את ידה על הפה
כאילו מנסה לשמוע משהו. "אוי לא, הוא בא..." אמרה קטי והסתכלה על מינה במבט מבוהל.
היה זה ניסים המורה שאת צעדיו כמו תמיד אפשר לשמוע עוד מהמדרגות שבקומה השלישית.
מה שטוב בזה זה שכשמבריזים אפשר לשמוע מראש מתי הוא בא ואז לברוח, אבל שום תועלת אחרת אי אפשר
להרוויח מזה, רק צמרמורת.

מינה כמו תמיד עמדה זקוף עם ראש למעלה מוכנה להתעמת עם המורהושהוא כמו תמיד יתן לה עונש.

קטי ניסתה לשכנע אותה להרגע ולא להתחצף כדי לא לעשות את המצב גרוע יותר ממה שהוא.

עד מהרה השתיים מצאו את עצמן יושבות במשרד שלו ושומעות הרצאות על איך צריך לחיות את החיים ואיך היה

העולם כשהוא היה צעיר וכמובן, למה הוא נהפך כעת.
"בימיי, לתת כבוד למבוגרים היה דבר עליון, מי שלא עשה זאת,
נענש בחומרה, זה לא כמו היום, שילדים יכולים לדבר איך שבא להם למבוגרים
כי הם חושבים שהם מבינים הכל בחיים והם האדונים לגורלם, פחח אל תצחיקו אותי..."
וכל ההסברים האלו נמשכו בין ארבעים דקות לשעה, כשהמורה לא נתן להן להשחיל אפילו מילה בכל השיחה.
בסופו של דבר קטי ומינה קיבלו עונשים שונים, מינה הייתה צריכה להשאר ערה ולא ללכת
לחדר עד שהיא תסיים להשקות את כל הצמחיה מחוץ לבית הספר, וזאת עבודה של לפחות
4 שעות, ולקטי אסור לחזור לחדרה עד שהיא לא תנקה את כל הקומה השלישית, וכמו שצריך.
השתיים התפצלו והחלו ישר בעבודה על מנת ללכת לישון כמה שיותר מוקדם, כדי להצליח לקום לטיול
שיש להן למחרת עם השכבה. מינה החלה בעבודה, שמה אמ-פי על אוזניה ונכנסה לעולם משלה.
באשר לקטי, היא הלכה למחסן להוציא דלי וכלי ניקיון כדי להתחיל בעבודה.
אני פשוט לא מאמינה שאני צריכה לעשות את זה, אוח בא לי להרוג את המורה הזה, כאילו,
מה הוא חושב לעצמו חשבה לעצמה קטי ונכנסה למחסן, המראה לא היה מלבב במיוחד,
כל הקירות היו מלאים ברשת של קורי עכביש והריח במקום יכל היה לגרום אפילו לחזיר להקיא.
"אוו מיי גאד, איכס, איזה גועל!" לחשה לעצמה קטי וקימטה את מצחה.
"טוב..לעבודה" אמרה והחלה להתקדם לקראת הדלי הישן ששכב שם לפי המראה כנראה שנה שלמה.
לאחר שמצאה את כל מה היא צריכה, ניסתה לסחוב את הכל עד לקומה השלישית, כשלפתע דרכה על משהו ונפלה עם כל הציוד
"יואו לא נכון" צעקה מרוב הלם, כל המים התפשטו על כל המדרגות והדלי לא היה מלא יותר.
"יואו איזה בלאגן אני בחיים לא אצליח לסיים את הכל" התבכיינה לעצמה קטי כשלפתע הסתכלה למטה לראות על מה
דרכה וראתה טבעת. כן, טבעת אמיתית, לא מיוחדת במינה, טבעת רגילה, שנראתה כמו טבעת נישואים.
היא הרימה אותה מהרצפה ושמה בתוך כיסה בעודה לא יודעת מה לעשות עם המים שמילאו את כל המדרגות.
ללא הרבה ברירה היא ניגשה לעבודה וניקתה את כל הבלאגן.
סוף סוף לאחר הרבה מאמצים היא עלתה לקומה השלישית ופתחה את כל האורות האפשריים בסביבה,
גם בכיתות, גם במסדורות, ואפילו בשירותים שליד.
להיות ברחבת בית הספר בלילה יכול באמת להפחיד,כשאין אף אחד בסביבה.
מאז ומתמיד היו שמועות על דברים מוזרים וקולות שנשמעו מהבניין בלילה.
לכן הבניין הבית ספרי ומקום המגורים של שלושת השכבות לא היה ממש קרוב אחד לשני, אלה היו בניינים ניפרדים
וארוכים במיוחד. האגף של הבנות היה מופרד מאגף הבנים כך שהקומה הראשונה והשניה הייתה של הבנים
אלה היו קומות ארוכות כמו בבתי מלון, והבנות ישנו בקומה השלישית והרביעית, ובין הקומות הללו יש דלת עם מנעול כדי

למנוע מצבים מביכים ולא רצויים.

אחת הכיתות הייתה נעולה אז קטי לא טרחה אפילו לנקות בתוכה.
לאחר שניקתה את המסדרון והרצפה של השירותים, עברה לכיתות.
היא פחדה לעשות רעש מפני שהיא הייתה שם לבד, וכל רעש קטן הופך להד מפחיד.
לאחר שעתיים של עבודה, היא סוף סוף סיימה והתחילה להתכונן ללכת הביתה כשלפתע נשמעה שריקה.

המשך יבוא ...

מקווה שנהינתם אני אפרסם גם את השני יותר מאוחר...

		הפרק הבא