האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד
מממנים

הבית הזוכה בתחרות הבתים לשנת ההיפוגריף 2024 הוא...

מתה עליךָ

סיפורה יוצא הדופן של קימברלי מתחיל ברגע שהסכין ננעץ בגופה- עד הרגע בו ליבה ונשימתה נעצרים.
רציתי לכתוב משהו עצוב.



כותב: Daydreamer
הגולש כתב 7 פאנפיקים.
פרק מספר 1 - צפיות: 1446
5 כוכבים (5) 3 דירגו
פיקצר
דירוג הפאנפיק: G - פאנדום: -- - זאנר: -- - שיפ: -- - פורסם ב: 30.04.2013 המלץ! המלץ! ID : 4429
גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -
הפאנפיק גמור

הסכין ננעצת בעורי. דמעות מציפות את עניי, רק מהמחשבה על התבוסה. האדון שלפני כמה דקות חשבתי שהיה אחי, שלף אותו החוצה, ועזר לי להישכב על הכביש הקשה. הבטתי בו, מוצפת דמעות. הוא היה גבוה, דבר שלא התחלקנו בו. העניים הירוקות שלו נראו כמו עניי, רק בוגרות יותר. הוא צעד צעד אחד לאחור בהיסוס.
"כל כך, כל כך מצטער." הוא אמר, מנגב זיעה ממצחו ומכתים אותו בדמי. אני מתנשפת בכבדות בזמן שהוא בורח לו, ומשאיר אותי לבד על הכביש- גוססת. זה אח שלי! אח שלי! עניים ירוקות, שיער כהה ומתולתל שמתפרע עד הסוף. הוא בסך הכל... מה? הוא בסך הכל ברח ממך, מהשוטרים, ומכל ממשלת פולין. אולי... אולי הוא בכלל לא אח שלך וזהו. אח שלך לא היה תוקע לך סכין בבטן. אני יודעת שזה היה אח שלי, כי ראיתי את הפרצוף שלי. אני לא יודעת אם זה נכון- כי... איזה מין אח נועץ בבטן אחותו סכין?
ידי חוסמת את זרימת הדם בלי הצלחה. אני שומעת צופר, חריקת גלגלים, והנה אחי נעלם עם המכונית שלי, שפחות או יותר נשארה שלמה מהמרדף. זה בסדר- טאקר אמור להגיע בקרוב. הוא יציל אותי- הוא יציל אותי.
לבי בקושי דפק, ונשימותיי הפכו לדבר קשה להסגה. שכבתי בשלולית אדמדמה ומרה. הפצע צרב, והקשה על אבריי לתפקד. קדימה טאקר. בבקשה תגיע. תגיע, כדי שאספיק להקריא בפניך את המכתב שבראשי.
נשמעו חריקות גלגלים, ועצירה פתאומית. דלת נפתחת ונסגרת.
"קים, קים!" הוא צעק. זה היה טאקר- בעל הקול הקשיש, וצעדי העץ. רגלו הימנית בנויה מעץ. טאקר בן שבעים ושלוש, והוא החבר הכי טוב שלי- בחורה בת עשרים ואחת.
"טאק- טאקר." התנשפתי. נשמעתי נורא- קולי צרוד וסדוק, ובמקום מילים נשמעות התנשפויות. תמשיכי- את חייבת להמשיך. המכתב.
"טאקר, אני כל כך מצטערת- אני..." נשמתי עמוק, גונחת בכאב בזמן שהוא מצלצל לאמבולנס. נתתי לעצמי שיניות ספורות לנשום בזמן שהוא מדבר עם כוחות ההצלה. הוא ניתק במהירות, והחליף את מקומה של זרועי. הוא חסם את הפצע הרבה יותר טוב ממני.
"טאקר, אני מצטערת. ניסיתי לתפוס אותו. הייתי בטוחה שהוא לא חמוש, אבל הוא הפתיע אותי—" גנחתי. למכתב, טיפשונת! "הו, טאקר. טאקר, אני מכירה אותך כבר שמונה שנים." גנחתי.
"שלא תחשבי על זה, עלמה צעירה. כל חייך עוד לפנייך!" הוא ילל. זה לא מוזר לראות אותו בוכה. טאקר איבד את שני הוריו, ואת כל חמשת אחיו- בשואה. טאקר ומשפחתו הגיעו קצת מאוחר יותר למחנאות ההשמדה. טאקר רק נולד כשפרצה המלחמה. אביו של טאקר שמר על כל הבנים. אמו הייתה עסוקה בלמצוא לבנה שרק נולד מחבוא. והיא מצאה. היא החביאה את טאקר בפח האשפה. פעם בשבוע היו האסירים מפנים את האשפה. אמו של טאקר דאגה שהאסיר שמפנה את הפח יביא אליה את טאקר בזמן שהוא מפנה. יום אחר יום היא האכילה אותו במה שהיה בפח- תפוחים רקובים, קליפות בננות. היא רוקנה כל יום מחדש את הפח מכדורי הרובים. ואיכשהו, זה הצליח. ולמזלו, טאקר לא זוכר כלום. אפילו לא את פח האשפה.
"טאקר- תקשיב לי, בבקשה. אני הולכת למות"- גנחתי- "ואתה יודע את זה. אני כל כך מצטערת. אני יודעת שעברת הרבה-"
"אסור לך למות, עלמתי הצעירה!" הוא צעק. נשמעה חריקת גלגליו של האמבולנס, והינה ידידנו הפרמדיקים.
"לא עוד!" עכשיו הוא ממש בכה וכעס, וידעתי למה הוא מתכוון באומרו "לא עוד". "אני לא אאבד את האדם האחרון שנותר מהמשפחה שלי!" הפרמדיקים חששו למצבו, אבל הוא לא הניח להם לבדוק אותו.
"אם תמותי- אני לא אסלח לך לעולם." התייפח. אלוהים, עכשיו אני מרגישה נורא. דמעות חדשות צרבו את עניי.
"טאק..." יללתי. הוא אחז בידי האדומה מדם. עניו האדומות נחקקו בזיכרוני. קדימה לב, תפעם. "אני סובלת, טאק. תן לי לסבול קצת יותר בשקט." התייפחתי גם אני. הוא לא יוותר. גם אני הייתי נוהגת כך, בדיוק כמוהו. לא הייתי נותנת לו- לאדם הזה, למות.
ביני ובין טאקר אין טיפת דם של קרבה משפחתית. כשהייתי בת חמש-עשרה הכרתי אותו לראשונה, במפגש שארגן בית הספר. אני וטאקר היינו היחידים ששמרנו על קשר. ולא סתם קשר- אני מבלה את סופי השבוע בביתו הבודד של טאקר. ממש כאילו אנחנו נשואים באושר כבר הרבה שנים. לי ולטאקר יש עבודה. טאקר עובד כבר שנים בתור סוכן, למרות היותו קצת "חלוד". הוא חיכה שנים ליום בו אני אהיה השותפה שלו. ואיך יכולתי לסרב לתינוק שניצול מהשואה?
"אם תלכי- אם תלכי לי עכשיו-" הוא ילל, אוחז בידי בחוזקה כזאת שכבר לא הרגשתי את היד. עכשיו לבי רפה. כאילו נעלם. הבטתי בטאקר בתדהמה, והוא הביט בי חזרה עם עניו השחורות והריקות. האמבולנס נעצר. הנשימה שלי יחד איתו. אבל אני לא אאבד את טאקר- לא. לא, לא, ולא. טאקר הוא הדבר שמפעיל את הלב שלי, וכל עוד הוא עדיין חי גם אני.

.
.
.

תגובות

מרגש · 13.05.2013 · פורסם על ידי :גיני פוטר1981
זה נורא מרגש רק דבר אחד לא הבנתי הם זוג כאילו

חמוד:) · 24.06.2013 · פורסם על ידי :לילי היפה:)

בכיתי המון · 30.12.2020 · פורסם על ידי :מרלין השחור
זה מרגש ונפלה

Created By Tomer
eXTReMe Tracker

מממנים


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
53 285 302 100


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2024 - 2007