"אתה רשאי לנשק את הכלה"

שם הפאנפיק: "אתה רשאי לנשק את הכלה"
שם הכותב: שיר
דירוג: G
שיפ: לילי/סנייפ, לילי/ג'יימס
ז'אנר: רומאנס, פלאף
ספירת מילים: 862
נקודת מבט: לילי, גוף ראשון.
ויתור זכויות לג'יי. קיי. רולינג המדהימה. 
אני בטאית.


~~
תנשמי עמוק, לילי. הכול בסדר. כל חייך חיכית לרגע הזה, לא?
אז זהו, שלא. 
נכון, כל חיי חיכיתי לרגע החתונה. דמיינתי את הוריי ואת פטוניה יושבים מולי בפנים רטובים מדמעות ואותי מתחתנת עם גבר שבתקופת ילדותי היה חסוי פנים. 
פטוניה לא תבוא לחתונה. זה היה לי ברור מאז שהתחתנה עם הטיפוס ההוא, ורנון. 
אבל, מעבר לזה... משהו עדיין היה חסר. משהו הרגיש לי לא נכון. זה לא שהיו לי טענות כלפיו, ההפך הוא הנכון. הוא עשה בשבילי המון. הוא השתנה בשבילי, התרחק מהחברים המטופשים שלו. ידעתי שהוא באמת אוהב אותי.
אז למה עדיין הרגשתי שמשהו חסר?
"בואי, לילי. אני אעזור לך ללבוש את השמלה."
בערפול חושים הרגשתי את אמה, חברתי הטובה ביותר והשושבינה שלי, רוכסת את שמלתי הלבנה והיפה ומכניסה סיכות לשיערי האדמוני. היא העמידה אותי מול המראה.
"כמה את יפה, לילי! אולי תתחתני איתי במקום איתו?" התבדחה. 
חייכתי. אולי בכל זאת ההרגשה הרעה לא אומרת כלום. היא התחילה לאפר אותי , ואני התחלתי לחשוב על דברים שיכולים אולי לגרום להרגשה הזו. רשימת המוזמנים. ההורים שלי אישרו את הגעתם כבר מזמן. גם לפטוניה נשלחה הזמנה, אולי בכל זאת...? הזמנתי את שותפותיי לחדר מהוגוורטס. בתור אחד החברים הקרובים ביותר שלי הזמנתי את רמוס, ומפני שהרביעייה בלתי נפרדת נאלצתי להזמין גם את סיריוס, פיטר וג'יימס.
ג'יימס. כמה ניסיתי להימנע מלהזמין אותו! כלפי חוץ, אמרתי שזה בגלל שהחתן והוא מעולם לא היו חברים קרובים, אבל בתוכי פשוט חשבתי עד כמה אכזרית תהיה ההזמנה שלו לחתונה שלי עם אדם אחר. למרות שהוא נשבע שזה בסדר גמור מבחינתו, ידעתי שהוא עדיין אוהב אותי ולא רציתי לגרום לו לסבל. 
אבל הסיבה העיקרית לכך שלא רציתי להזמין אותו הייתה העיניים שלו.
העיניים האלה שמביעות רגש רב כל כך, העיניים שידעתי שימנעו ממני להתחתן עם סוורוס. פחדתי שהמבט שיעלה מהן יהיה כאוב כל כך שאני לא אוכל לעמוד בזה.
בתחילת השנה השביעית, אחרי שסוורוס ואני התחלנו לצאת, כשהגענו לחדר האוכל מחובקים בפעם הראשונה, ראיתי את המבט הזה. מאז הוא רדף אותי.
סוורוס יהיה בעל טוב, אני בטוחה בכך. הוא ניתק קשר עם החברים שלו, שהצטרפו לאדון האופל, והפסיק לשרת אותו בעצמו. אני יודעת שהוא יהיה נאמן לי וילך איתי עד הסוף.
אז למה אני עדיין מרגישה שמשהו חסר?
~~
"זהו, אני חושבת שסיימתי."
התנערתי ממחשבותיי באחת וניגשתי למראה. "וואו. אמה, את מוכשרת."
"זה הכול את, לילי. לא הייתה לי הרבה עבודה. מה לעשות שאת כל כך יפה באופן טבעי?"
חייכתי. הדלת נפתחה וראשו של רמוס הציץ פנימה.
הוא חיבק אותי. "כל הכבוד, אמה. הצלחת להפוך אותה ליפה יותר ממה שהיא גם ככה." צחקקתי.
"די, רמוס! ואתה בטוקסידו הזה- "
"נראה זוועה, אני יודע."
"לא! התכוונתי לומר שהוא ממש מחמיא לך, רמי."
"בכל מקרה, שלחו אותי לפה כדי להביא את הכלה לאולם. את מוכנה, לילי?"
זה מה שאני אוהבת בו כל כך. אני יודעת שבתור חברו הטוב ביותר של ג'יימס הוא היה מאושר אם היינו ביחד, אבל גם כשפנינו איש איש לדרכו הוא המשיך לתמוך בי ללא שמץ של טינה או מרירות, כפי שעשה תמיד.
נשמתי עמוק, מאפשרת לכל דאגותיי לצאת החוצה עם הנשיפה. "כן, אני חושבת שאני מוכנה."
רמוס חיבק אותי. "כל הכבוד, לילי. עכשיו, תני לדוד רמוס להוביל אותך לכיוון בעלך לעתיד."
~~
רמוס הוביל אותי אל תוך האולם. אמה וג'סיקה, בת דודתו של סוורוס והשושבינה השנייה שלי, הלכו איתי. רמוס הצטרף למארק, שושבינו השני של סוורוס. האולם היה מלא באורחים. כמעט כל הפרצופים היו מוכרים לי. כולם, למעשה, מלבד כמה מקרוביו הרחוקים של סוורוס. 
כשעינינו נפגשו, הוא חייך אליי בשמחה. שיערו השחור היה אסוף בזנב סוס הדוק והוא היה לבוש בחליפת טוקסידו שחורה, כך שמראהו הכללי היה כשל אדם השקוע באבל. רק חיוכו, לעומת זאת, האיר את פניו. סוורוס קרן מאושר. כשהגעתי אליו. הוא לקח את ידי בידו ולחץ עליה מעט. חייכתי אליו.
הכומר כחכך בגרונו. "האם אתה, סוורוס סנייפ, לוקח את לילי אוונס לאישה ונשבע לדאוג לה ולאהוב אותה עד שהמוות יפריד ביניכם?"
"אני מסכים."
"והאם את, לילי אוונס, לוקחת את סוורוס סנייפ לבעל?"
האם הדאגה הזו נכונה? האם משהו באמת לא בסדר, ואני עלולה לשלם על כך במשך כל חיי?...
"אני מסכימה."
"האם יש מישהו באולם שמתנגד לנישואי הזוג הזה?"
שתיקה. הקהל דמם. חלק מהמוזמנים פשוט בהו בנו בפנים רטובים מדמעות, ואילו החלק השני סרק את שאר המוזמנים בציפייה לדבר מה שיקרה. כלום לא קרה.
"אם כך," אמר הכומר, "אני מכריז עליכם כ- "
הוא השתתק. הסתכלתי עליו, מבולבלת, ואז הבחנתי בכך שמבטו נעוץ בקהל. כל המוזמנים הפנו את מבטם אל עבר אדם יחיד במרכז האולם. הוא עמד לפני הכיסא במבט נחוש, והסתכל ישירות עליי. "אני מתנגד."
העיניים החומות ההן, הדבר שממנו חששתי.
כנגד רצוני, לבי קפץ. שמחתי על ההתנגדות הזו.
הרגשתי כפוית טובה. אכולת רגשות אשם על כך שקיוויתי בסתר לבי שהוא ימנע ממני להתחתן עם הגבר שאני אוהבת.
או, לפחות, חשבתי שאני אוהבת.
ומהרגע בו עלה המשפט הזה במחשבתי, הבנתי הכול. הבנתי מה היה חסר לי.
ג'יימס. הבנתי שאני אוהבת אותו. את הילד הפרוע והשובב שגדל והפך לנער כובש באישיותו, שהפך לגבר בוגר ורציני, אך לא איבד ולו במעט את שמחת החיים.
ג'יימס.
"אני מצטערת, סוורוס." לחשתי.
~~
כשנה לאחר מכן הייתי שוב במדידות של שמלת כלה, הפעם כזו המתאימה לאישה עם בטן הריון קטנה. 
האולם היה קטן יותר והיו פחות מוזמנים, אך למרות הקטנת סדרי הגודל של החתונה הייתי מאושרת ושלמה. שום דבר לא הרגיש לי לא נכון. כלום לא היה חסר.
בטשטוש מוחלט שמעתי את הכומר:" אתה רשאי לנשק את הכלה."