חלום של אש- פיקצר

כל הזכויות שמורות לסוזן קולינס.

חלום של אש||פיקצר

אני יושבת בסלון על הספה, בין זרועותיו המגוננות של פיטה. שנינו צופים בטלוויזיה מחקים שקיילי, הבת שלנו, תחזור מבית הספר. תומאס הצעיר יושב על הספה וקורא ספר בשלווה האופיינית לו. עוברים עוד עשרים דקות וכשקיילי לא חוזרת אני מתחילה לדאוג. פיטה מחייך אלי חיוך מרגיע  אבל אני יודעת שמשהו קרה, שמשהו לא בסדר. זה אחד האינסטינקטים שרחשתי בתור ציידת. אני שומעת צעקות וזה מאשר את חששותי. לפני שמישהו מספיק להגיב אני רצה בכל כוחי אל בית הספר. בגלל האנשים שרצים לכיוון ההפוך, אני צריכה להירגע. אני רואה לבית הספר ורואה שהוא עולה באש, אני צורחת את שמה של קיילי בכל כוחי ומחפשת אותו בעיני. צרחות ובכי נשמעים מתוך בית הספר ואנשים לבושים בגדים חסיני חום נכנסים אל תוך האש לעזור לילדים. קיילי נמצאת שם בפנים ואני צריכה לעזור לה! אני מנסה לרוץ אבל שתי ידיים חסונות תופסים במותניי וגוררות אותי הרחק משם בכוח רב. אני צורחת בכל כוחי ומנסה להיאבק בו אך זה לא עוזר, הוא לא משחרר. הוא גורר אותי אחריו ואחרי כמה דקות אני שמה לב שזאת הדרך לבית שלי. אני צורחת ומתיחה קללות גסות במי שמושך אותי עד שפיטה יוצא מהבית "קטניס...?" הוא ניגש אלי ומושך אותי אליו לתוך זרועותיו המגוננות. כשאני מסתכלת על מי שגרר אותי לפה אני רואה את גייל. ואז אני שמה לב שאני סוכה ורועדת. "מה קרה?" שאל פיטה בזהירות. "קיילי....בית הספר נשרף...." אני קוברת את פני בשקע צווארו. זאת הסיבה שלא רציתי ילדים, ידעתי שאני יאבד אותם, ידעתי איך אני ירגיש. זה הזכיר לי כל כך את המוות של פרים, אחותי הקטנה וחסרת האונים. "היא תהיה בסדר.." הוא מרגיע אותי, אבל זה גורם לי להיכנס להיסטריה. תומאס יצא החוצה "אמא.. מה קרה? למה את בוכה?" הוא מלמל וניגש אלי. אני רוצה לקלל את גייל, להגיד לו שאני שונאת אותו אבל אני לא מצליחה להוציא מפי כלום מלבד יבבה חרישית. פיטה מכניס אותי הבייתה ומסמן לגייל להיכנס אחריו. גייל נראה נבוך אך נכנס אחרי פיטה. "תומאס, תביא לאמא כוס מים." פיטה מבקש ומושיב אותי על הספה לידו ומלטף את גבי. תמיד הערצתי את פיטה על זה שהוא כל הזמן רגוע ושלו גם אם קורים דברים שלא לרוחו. "מה אתה עושה כאן?" הוא שואל את גייל. "אני כאן מטעם מחוז שתיים" מסביר לפיטה ואז פונה אלי "אני מצטער שלקחתי אותך משם, אבל היית יכולה להיהרג." "תעוף מפה." זה הדבר היחיד שאני מצליחה לומר כי לאחר מכן מגיע זרם של דמעות שלא מניח לי לדבר. קיילי שלי מתה, קיילי הקטנה והמתוקה שלי. שוב אני מאבדת את האנשים שיקרים לי שוב כמו שקרה לפני שנים. פיטה מהדק את אחיזתו בי ואומר בקול רך "היא תהיה בסדר קטניס." "היא מתה.." אני מייבבת ומרגישה שוב כמו בזירה. שוב פיטה נשאר איתי ומנחם אותי. אני שומעת ברקע בכי של תינוק ומעוררת בבהלה לצד פיטה במיטה שלנו. אני מסתכלת על העריסה של קיילי הקטנה שלי, בת החודשיים. זה רק חלום אני מזכירה לעצמי ונושכת את שפתי בחוזקה. המסר של החלום היה ברור, אני חייבת לשמור על הילדים שלי אחרת הם יפגעו. אולי אני קטניס הנערה הלוהטת שחסינה מאש אבל הם לא.

-------------------

ת"ב??