הפעם הראשונה שלי כמכשפה

 טוב אני לבד בתא חשבתי והסתכלתי סביב למקרה שיצוץ משהו או מישהו בלתי נראה. ניסיתי לנעול את התא בלי הצלחה.
הוצאתי את החולצה מעליי ונשארתי עם חזייה שחורה בלבד, ובעודי מנסה להחליף את החולצה שהוצאתי בחולצת ההוגוורטס שלי שמעתי מבחוץ "גויל איפה אתה יא בן זו.." והדלת נפתחה.
לשנייה נשמעו רק נשימות והבושה שבאוויר.. 
הדלת נסגרה ושמתי את החולצה הכי מהר שיכולתי. סידרתי את השיער וניסיתי להראות נורמלית למרות המקרה המביך שקרה הרגע.

פתחתי את הדלת ומולי עמד נער כנראה בגילי 15. שיערו הבלונדיני הקצר המסודר היה שונה לגמרי מהשיער החום כהה החלק שלי שהיה נראה כאילו הרגע התעוררתי. 
ושלא נדבר על העיניים האפורות שלו... אפשר לטבוע בצפייה בהם!

לרגע היה שקט ובלחיים סמוקות הוא אמר לי "אני כולכך מצטער.. חיפשתי את החבר הדפוק שלי ו.. אני מצטער".
כנראה גם אני הסמקתי כי עבר בי גל חום מוזר.. "הייתי צריכה לבדוק שהמנעול עובד.. סליחה".

המבט שלו היה כול כך ישיר לתוך העיניים שלי, שנאלצתי להסתכל למטה.

"את חדשה כאן? לא ראיתי אותך עד היום" אמר והחזרתי את המבט שלי אליו.

"כן, זו השנה החדשה שלי כאן.. קוראים לי מייצ'ל ולך?" הושטתי את ידי בידידות.

הוא הסתכל על היד שלי ואחרי כמה זמן לחץ אותה בעדינות כאילו הייתה מזכוכית וענה לי "מאלפ.. דאר.." ואחרי כמה בילבולי מילים הוא אמר "דארקו מאלפוי" וחייך עקום.

"אז איך זה שעברת לכאן בשנה הרביעית? זה אפשרי בכלל?" הוא שאל בסקרנות.

"סיפור ארוך.." הסתכלתי אליו וניסיתי להראות אטומה.

"אוקי אז נתראה.. מייצ'ל?" הוא חייך שוב את החיוך העקום.

"נתראה" החזרתי לו חיוך מביך.

הוא הלך קצת אחורה ואז פנה לכיוון הדלת של הקרון. "להתראות" אמר ועבר קרון.

"ביי" לחשתי.

נכנסתי לתא שלי וסגרתי אותו בשקט ובעדינות. כמה נפלא לפתוח את השנה בעירום צחקתי על עצמי וחזרתי לספר שלי.

אחרי כמה שעות מתסכלות הרכבת החלה להאט. הכנסתי את כל הדברים שהיו על השולחן הקטן לתיק הורוד המשומש שלי ופתחתי את דלת התא.

יצאתי אל עבר המתקן תיקים שהיה בצד וניסיתי להוריד את המזוודה שלי. היא כמעט נפלה עליי כשמישהו שם יד ועזר לי להוריד אותה.

הסתכלתי אליו והוא היה נער גבוה עם שיער שחור מבולגאן ביותר. העיניים הירוקות שלו שהסתתרו מאחורי משקפיים עגולות הסתכלו עליי והרגשתי שאני טובעת בתוך אגם. 
לכול הבנים כאן יש עיניים כאלה יפות?

הודתי לו שעזר לי עם התיק והוא שאל אם אני חדשה כאן..

"כן" עניתי לו בחביבות. הוא הסתכל עליי כמה זמן ואז אמר "אוקי אז תהני.. אם תצטרכי משהו את תמיד יכולה לפנות אלי!"

הוא הלך לכיוון היציאה ואז צעקתי אליו: "איך קוראים לך?"

הוא חייך חיוך ענקי וענה "הארי פוטר".
הוא יצא מהרכבת ומיהרתי לכיוון דלת הרכבת גם.

הייתי היחידה עם מזוודה ותיק על הגב.. חדר עדיין לא נקבע בשבילי ניסיתי לשפר את מצב רוחי בגלל כל המבטים שהופנו אליי.
היה שם איש קצת גדול מכולם והייתי בטוחה שהוא מבוגר והוא יוכל לעזור לי.

ככל שהתקרבתי אליו, ככה גדל. וכשכבר הגעתי אל הגב שלו הוא היה גדול ממני פי 2. הוא היה מכוסה בפרווה חומה עבה.

נגעתי בו בפחד וכשהסתובב התגלה אליי זקן ארוך שחור ועיניים חומות קטנות מידיי אך לא ניתנות לפיספוס.

"שלום לך!" אמר בסוג של דיבור-צעקה מוזר.

"שלום.. אממ אני חדשה כאן ולא קבעו לי חדר אז לא רציתי להשאיר את התיק והמזוודה שלי כי אז יאבדו אותו כי לא ידעו לאן לשלוח ו.." דיברתי מהר מאוד כשלפתע הוא קטע אותי:
"אל תדאגי, אני אקח אותו! הסירה שלי גדולה מספיק בשבילי ובשביל המזוודה שלך! אך אני חושש שאין מקום לתיק.." והצביע על התיק הורוד שלי.

"הו זה בסדר, אני אקח אותו איתי" וחייכתי אליו בחמימות.

"תודה" אמרתי אליו וסידרתי את המזוודה פלסטיק שלי בצבע אפור.

"תתקדמי לתור ששם, כדי להעלות לסירה" הצביע על התור של תלמידים לידנו.

התקדמתי לעבר סוף התור וחזרתי על דבריו "סירה???"

לפתע מישהו החזיק בידיי והתחיל לרוץ לעבר תחילת התור. "קדימה" הבלונדיני צעק אליי.

רצתי אחריו בלי היגיון ואז צעק לקפוץ וכדי לא ליפול למים קפצתי ביחד איתו.

הרבה צעקות נשמעו מאחורינו.. "מה אתם עוקפים" "מגעילים" "מה נראה לכם".

הנער הבלונדיני התחיל לצחוק ואני עדיין הייתי בשוק שאנחנו נמצאים בסירה ששטה לבד.

טוב זה קסם.. לא? התחלתי לפחד קצת.

הנער הסתכל אליי בחיוך ואמר "באמת רצית לחכות את כל התור הזה?".

חייכתי אליו חיוך מאולץ ואז ביקשתי שוב את שמו.

הוא ענה לי "דראקו מאלפוי" והוסיף "כבר שחכת את השם שלי?".

סוף סוף עלה בשפתיי חיוך אמיתי.

הסירה שטה לה לבדה ואנחנו דיברנו.. ניסיתי כמה שפחות להגיד לו על חיי כי התביישתי.

הוא ממש חמוד.. ואז ניערתי את עצמי.
הוא לא. הרגע פגשת אותו. דיי.

הגענו לסוף הנהר והסירה נעצרה. דראקו עזר לי לרדת וכמעט מעדתי לעבר הנהר. כן זאת אני, מגושמת ביותר.

המשכנו לדבר וכשנכנסנו לטירה העוצרת נשימה, ראיתי אישה מבוגרת כמחכה לי.

כשראתה אותי נכנסת התקדמה אליי וסימנה לדראקו להמשיך לחדר גדול במיוחד.

דראקו החמיץ פנים ואמר לי "נתראה".

"שלום, אני פרופסור מינרווה מקגונגל" וחייכה אליי חיוך עם קמטים.

"היי" החזרתי לה חיוך מביך.

"את מייצ'ל נכון?" שאלה כשידעה את התשובה.

הינהנתי אליה והיא אמרה: "כדאי שנמהר לדמבלדור כי בקרוב יגיעו כל התלמידים"

היא פנתה לצד ימין ועקבתי אחריה במהירות.

		הפרק הבא