עוד סיפור סינדרלה

אנה חייכה והביטה בחולמניות מבעד לחלון.

היא אהבה את הרגעים האלה. רגעים של שקט ושלווה, רגעים בהם אין אנשים ששולטים בך-

"אנה! לכאן! עכשיו!"

לא חשוב.

אנה טיפסה בכבדות במעלה גרם המדרגות המתפתל. היא לא הייתה מורשית לעלות במעלית, לכן בכל פעם הייתה חייבת לטפס את כל 57 המדרגות התלולות והמרופטות שיכלו לקרוס תחתיה כל רגע.

"מה?" היא שאלה בעייפות כשלפניה נגלתה האישה שהיא הכי שונאת.

"מה זה?!?!" אמנדה צרחה.

"אממ.... זה... זה ה... ש....." אנה החווירה וגימגמה.

"זה שלי!" היא התעשתה "ולא הייתה לך שום זכות לקחת לי את זה!" 

היא לקחה את התמונה מידיה של אמנדה וטיפסה בשאר המדרגות אל חדרה.

היא שמעה את צעדיה הכבדים של אמנדה השמנה במעלה המדרגות אחריה. קרקוש מפתח במנעול ואחריו צחוק מרושע. 

היא לא הייתה צריכה להסתכל מאחורי התמונה כדי לדעת שהמכתב כבר לא שם. כבר אין לה סיכוי לברוח לבית הספר החדש ורוב הסיכויים שעם מידת הרחמנות של אמנדה היא תישאר שם עד שתגווע ברעב.

עוד כמה צחקוקים של אחיותיה החורגות. עכשיו היא הייתה בטוחה שהמפתח נמצא אי שם בעומקי הים או משהו.

ועד שלרגע היא הייתה מאושרת....

היא הביטה בתמונה של הוריה המתים וליטפה את פניהם בעדינות.

"הלוואי שהיייתם איתי..." היא לחשה וחשה בדעה חמה זולגת על לחייה.

היא פתחה את המסגרת של התמונה רק כדי לגלות את מה שכבר ידעה.

המכתב לא היה שם, הוא נעלם ובטח עכשיו נמצא אצל אמנדה, יחד עם כל תקוותיה האחרונות.

היא שמעה קריאת ינשוף במרחק וחייכה לעצמה. 

'הלוואי שהייתי חופשיה כמוך' היא חשבה 'הלוואי שיכולתי לעוף מתי שארצה'

מחשבותיה נקטעו כשהינשוף ניפץ את זגוגית החלון ונכנס לחדרה הקטן כשבמקורו מכתב. 

אז אולי עוד יש תקווה.