סוורוס ניצל מול עיניה הירוקות

שלום! זה הפאנפיק הראשון בסדרה "סיפורים בהרחבה" שאכתוב. כל פאנפיק מבוסס על אחת מהדמויות שאני אוהב:
סוורוס, לונה, דובי, דמבלדור ובלטריקס.
הפאנפיקים שלי יספרו בפרטים על סיפורים שרולינג דיברה עליהם בערך חמש שורות. מקווה שתאהבו!
Sectumsempra אור

היה זה לילה קודר בסוף דצמבר, והרוח נשבה והשלג נאסף על האדמה הקשה.
בטירת הוגוורטס כל התלמידים כבר ישנו, חוץ מילד אחד, אשר שכב ער במיטתו במרתף.
סוורוס סנייפ לא הצליח להירדם. הוא חשב על הפתק אשר קיבל מינשוף אפור אמש בארוחת הבוקר:

"פגוש אותי ליד הערבה המפליקה
בחצות ליל שבת. תבוא לבד.
בנוסף, גיליתי לאן לופין נעלם כל חודש -
לא תאמין!
לילי."

זה לא יכול להיות, חשב לעצמו סוורוס, זה טוב מדי בשביל להיות נכון. זו חייבת להיות מתיחה!
אבל הוא לא היה יכול להישאר במיטתו. הוא לא היה יכול לשכב ולצפות בשעון מתחלף לשעה אחת ואז שתיים. הוא לא היה יכול לתת להזדמנות הפז הזו לחמוק מבין אצבעותיו. הוא חייב לבוא.
הוא קם מן המיטה בדממה מוחלטת, והתקרב אל פתח המרתף. אני כנראה משוגע, אמר לעצמו. הוא לא האמין שהוא עושה את זה. הוא הרי נשבע לעצמו לעולם לא להתאהב מאז שהוריו התגרשו, והוא נותר כילד בוכה וגלמוד בפינת החדר. אבל היה בה משהו, בלילי אוונס, משהו שהוא פשוט לא היה יכול להסביר לעצמו. עיניה הירוקות, חיוכה הענוג... הוא פתח את דלת המרתף.
אט אט הוא יצא מהטירה. היה זה ליל ירח מלא. הוא התקרב אל איזור הערבה המפליקה, אשר נשתלה במסתוריות לפני שנים מספר. הוא חיכה שם. עברו חמש דקות. עברו עשר דקות. כחצי שעה. הוא היה בטוח שהיא כבר לא תבוא. ברגע שפנה ללכת, הוא שמע קול.

היה זה קול יללה.

לא הייתה זו סתם יללה. הייתה זו יללה מקפיאת דם, מבחילה ומפחידה עד מאוד. לרגע איום אחד הוא אפילו חשב שהיא מוכרת לו. הוא הסתובב אט אט באימה. אדם זאב עמד במרחק עשרים מטרים מולו.

סוורוס לא זז. האדם זאב לא זז. שניהם צפו אחד בשני.

יללה שנייה. קול נהמה. האדם זאב פתח בריצה לכיוונו.

סוורוס ידע שזה הסוף שלו. הוא היה בטוח שהוא יהרג בידי היצור הזה. הוא ידע שהוא לא יסיים לעולם את לימודיו בהוגוורטס, לעולם לא יקים משפחה, לעולם לא יראה יותר את לילי אוונס...
אך ברגע האחרון, דבר מאוד לא צפוי קרה. אייל פרץ מתוך האפלה. האייל רץ לכיוון זאב האדם, וגנח בו, אם כי לא באופן קטלני, עקבי אך לא בחוזקה. האדם זאב נלחם איתו לכמה רגעים, אך בסוף הפסיק. הוא הסתובב ורץ לכיוון היער.

שתיקה.

ולפתע, האייל כבר לא היה אייל. הוא השתנה לג'יימס פוטר.
"אתה!" צעק סוורוס, "זה היית אתה! ו... לופין היה האדם זאב ההוא! אתה או בלק כתבתם לי את המכתב, נכון או לא נכון?"
"היי, תשתוק!" צעק ג'יימס, "הרגע הצלתי את החיים הדפוקים שלך, סבר-מאוס!"
"כל מה שעשית היה להשתפן! הרי שניכם תכננתם את המזימה הזו מההתחלה!" צעק סוורוס.
סוורוס וג'יימס שלפו שרביטים.
"לא!"
קול של אישה נשמע. דמותה של לילי אוונס הופיעה מתוך האפלה. ליבו של סוורוס זינק.
"אתה... ראיתי מה עשית..." אמרה לילי באיטיות, ובקולה לא היה שמץ לכעס.
"אתה... הצלת את סוורוס..." היא אמרה, "מהאדם זאב ההוא."
"רגע... איך הגעת לפה?" שאל סוורוס.
"מדי פעם אני יוצאת לסיור לילי, כשהעולם נראה מבולבל מדי והנוף יפה מדי." היא הסבירה,
"ואתה אנימאגוס בכלל... והצלת את סוורוס." אמרה וצפתה בג'יימס. ג'יימס היה רגיל שמבטה היה מלא בשנאה או בגועל. הפעם הוא היה מלא במשהו אחר לגמרי.
"אחרי כל שנות השנאה, הצלת אותו בכל זאת," היא אמרה, "יפה מאוד, ג'יימס." היא תמיד קראה לו פוטר.

לילי וג'יימס צעדו לכיוון הטירה.

"אבל... לא! זאת אשמתו! הוא וסיריוס... לופין הוא..." צעק סוורוס לתוך החשכה, לכיוונה של לילי, אבל ויתר. מה הטעם?

הוא פסע באיטיות לטירה, ליבו כבד עליו הרבה יותר מהרגיל.

הוא לא ידע שיזכר ברגע הזה בעוד הרבה שנים. הוא לא ידע שהחלטתו העתידית תהיה כה גורלית. הוא לא ידע שתהיה בחירתו קשורה לא בחייו שלו בלבד, אלא בחייהם של אנשים רבים אחרים. סוורוס סנייפ בחר בחוכמה, והשפעת החלטתו תהיה מצויה בעולם הקוסמים בכל יום, תמיד.