זיכרון שצריך לשכוח

"רוצי, רוזי!!!" מונה, החברה הכי טובה שלי, צעקה מבעד למסך העשן שהשתרר בינינו. "לא משנה לאן, פשוט תרוצי!!" רצתי הכי מהר שיכולתי, לא ידעתי לאן, מאיפה, לא ראיתי כלום. רק ערפל סמיך. נפלתי. "מונה?" צרחתי את כל ראותיי. דממה. "מונה..?" צעקתי, הפעם קצת יותר חלש. שמעתי צעקות ואחריהן צרחה מתמשכת. רצתי לעבר הצעקות, פתאום הם נפסקו. רצתי יותר מהר וראיתי דמות מטושטשת, שוכבת על הרצפה. הלכתי אל הדמות בצעדים קטנים, מחווירה מעצם המחשבה מי זאת יכולה להיות.. הגעתי אל הדמות והסתכלתי עליה. מבט חטוף אחד ולקח לי להבין מי זאת. מונה. היא שכבה בתוך שלולית גדולה להחריד של דם, שיערה השחור השתרע לכל עבר ועורה נראה חיוור מתמיד, כשראיתי מה היה מונח לה על הבטן קפצתי אחורה בבהלה, סכין הייתה תקועה לה בבטן. הרגשתי שמשהו צופה בי, הסתובבתי אחורה בבהלה.

איך זה בתור תקציר? אני חדשה בכל העניין..

		הפרק הבא