האנשים הקטנים

זה קשה, לאבד אנשים שאתה אוהב ולדעת שזה אשמתך אבל בלילות הארי בכה דווקא על האנשים הקטנים.

הארי ידע שאביו הקריב את עצמו בעבור חייו וחיי אימו. הוא ידע שאימו שמחה לוותר על חייה למענו. הארי ידע שסיריוס התגאה בניסיון להגן עליו ולמות תוך כדי בקרב.

אם המוות של הקרובים אליו הארי היה יכול לחיות, הם ידעו עבור מה הם נלחמים, הם עשו זאת מבחירה.

אבל מה אם האנשים הקטנים ואלומי השם? אלו שהארי מעולם לא הכיר ולעולם לא יכיר? אלו שאולי היה להם ואולי לא חזון, חלום, משאלה? אלו שאיש לא יזכור אותם עוד שנה, שנתיים?

הארי קבע שעל כול מתי הקרב להיקבר בחלקה משלהם, חלקת גיבורים. המשפחות הרבות לקחו את מתיהם להיקבר בחלקה המשפחתית אבל בדיוק בשביל זה הארי קבע זאת, בשביל המתים חסרי המשפחה.

בקרב מת נער צעיר, בן 13 לכול היום. הארי לא ידע כלל מי הוא עד להלוויה.

תאודור סמית'

נכתב על המצבה. הוא היה תלמיד בית סלית'רין שחזר יחד עם עוד כמה תלמידים ככוח גיבוי באמצע הקרב. הארי הרגיש שהוא כול כך רוצה לבכות עליו, אביו היה אוכל מוות זוטר שמת בקרב ואימו התנדפה אל האוויר והוא שכב לו כעת באדמה, בלי אף אחד שיוכל לבכות עליו.

והארי לא היה מסוגל לבכות על בן אדם שהוא לא הכיר. וכך תאודור סמית' ומתים רבים אחרים נותרו בקבר יבש מדמעות ולו רק בגלל שהיו צעירים מדי בכדי למצוא משפחה אמיתית.

הארי נהג לעבור ליד המצבות ולקרוא את שמות הנופלים, "היית בן אדם דגול," הוא היה לוחש להם. הוא לא הבין כמה טיפשי האבל שלו, העצב על האנשים הזרים עד להלוויתו של פרד וויזלי.

פרד לא נקבר בהוגוורטס אלא בחלקה המשפחתית של הוויזלים, בדיוק כמו כול המתים בעלי המשפחות. בהלוויה כולם בכו, אפילו ג'יני שהארי חשב לעיתים שאין ביכולתה לבכות. הוא אפילו ראה את הדודה מיוראל מזילה דמעה בודד על קברו.

כך הייתי רוצה למות חשב לעצמו הארי עם משפחה שבוכה על קברי, אח תאום שלעולם לא ישכח אותי, מורשת שלמה של תעלולים וטריקים וחנות אחת שעוד עומדת על תילה, אי שם בסמטת דיאגון. רק באותו הרגע הבין הארי איזה זכות ענקית זה לזכות לאנשים שיבכו על קברך.

בפעם שלאחר מכן, כשהארי הלך לאתר הקבורה בהוגוורטס, הוא פנה לקבר האחים שבקצהו. בקבר האחים נקברו כול אלו שנפגעו קשה מכדי שיוכלו לזהותם ולהבין איפה נגמרת גופת האחד ואיפה מתחילה גופת השני. על הקבר הוטבעו שמותיהם של כול הנעדרים מהקרב, אלו שלא נמצאו מעולם ולא הייתה ברירה אלה להאמין שהם נמצאים להם שם, בקבר האחים.

אנונימיות. הארי לא הבין איזה משמעות נוראית יש למילה עד שראה את הקבר, עד שהבין שגם אם יש לאותם מתים משפחה היא לעולם לא תוכל לבכות עליהם, פשוט בגלל שלא ידוע אם הם אכן קבורים שם.

לפעמים, הארי היה לוקח את המטאטא שלו ועף מעל המוני הקברים, מביט במספר הבלתי אפשרי של המתים. עוד אחד ועוד אחד, כאילו המוות לא מפסיק להכות, נדמה היה להארי שנוספים עוד ועוד קברים, כול כך הרבה קברים עד שלא נשאר אף בן אדם חי בעולם.

כול לילה הארי היה מתעורר מחלום בלהות שכזה, מביט מסביב בחיפוש אחר הקברים שמציפים את העולם, ורק אז הבין הארי שהשמות המוטבעים עליהם מעולם לא היו קשורים אליו, אפילו לא במעט, לא היה שם פוטר, ולא היה שם וויזלי, ולא היה שם גריינג'ר, ולא היה שם לונגבוטום או אפילו מאלפוי, הכול שמות לא מוכרים שלא שייכים לאיש יותר, שמות שלא אומרים דבר לאיש, כי אין יותר מי שיבכה על הקבר של אותם אנשים קטנים שנלחמו עבור הארי, עבור העתיד.

יום אחד, פחות משנה לאחר הקרב, הארי הלך לו בין הקברים כשצעקה פילחה את האוויר.

בלי לחשוב פעמיים הארי רץ לכיוונה. היא הייתה תלמידת בית גריפינדור, באותה שכבה של ג'יני ובודאי חלקה איתה חדר במעונות. אך באותו הרגע הארי לא שם לב כלל לזהותה ולשמה של הנערה, הדבר היחידי שמשך את תשומת ליבו היה מכנסיה הרטובים שנמשכו מרגליה וידיה הלופתות את הקבר שלידה בעודה צורחת בזעזוע קל על בטנה ההריונית.

לרגע הארי הביט בה בהלם. היא הייתה בסך הכול תלמידה בשנתה השביעית, היא בודאי עוד לא בת 18 אפילו, הארי עמד לפלוט קריאת זעזוע כשהביט לרגע בקבר אותו לפטה.

ג'וליאן ולוב

נכתב על הקבר. לא הייתה עוד שאלה, המת היה האב של הילד אותו היא יולדת ברגעים אלו ממש.

"הרגעי, הכול בסדר, הכול בסדר," מלמל הארי אל הנערה המבועתת.

בעדינות, הארי עזר לה להישכב על הקרקע המטונפת ולהוריד את מכנסיה לחלוטין.

"הכול בסדר," הוא מלמל שוב כשציר נוסף טלטל אותה והיא צרחה מלוא גרונה.

בלי לחשוב יותר מדי תפס הארי את ידה ולחץ אותה חזק, "הרגעי, הכול יהיה בסדר". הוא לא ידע מה עוד הוא יכול להגיד לה.

וכך עברה לה שעה או יותר, הארי לא היה בטוח, אך בסיומו של הזמן המתמשך בידיה של הנערה שכב לו תינוק בן יומו מכוסה בדם.

"אתם יודע, התכוונתי לעשות הפלה," היא לחשה להארי בעודה מנענעת את התינוק בידיה, "אבל אז ג'וליאן מת ואני... לא הייתי מסוגלת להפיל את התינוק שלו, הייתי צריכה מזכרת." לרגע הארי חשב לעצמו כמה מטופש מצדה להטיל על עצמה להיות אם עוד לפני שאפילו סיימה את לימודיה כשההבנה הכתה בו, זה לא היה סתם תינוק עבורה, זה היה התינוק של ג'וליאן, אהובה, הבן אדם הקטן שהארי מעולם לא הכיר- אבל היא כן, היא הייתה חייבת לשמור על קשר אל אהובה המנוח.

"ג'וליאן ולוב הבן," היא הכריזה בעודה מביטה אל התינוק. "הוא נראה בדיוק כמו אבא שלו."

אחרי אותו יום הארי הבין שאין אנשים קטנים, פשוט יש אנשים שמצריכים דמעות ויש אנשים שמצריכים דם, "כול שאני יכול להבטיח לכם זה דם, עמל, יזע ודמעות" הארי לא הבין כמה המשפט הזה נכון, כול אחד מאותם אנשים קטנים זכו לדמעות יקיריהם, ואם לא לדמעות יקיריהם אז לדם יקיריהם ואם לא נותר להם אף אדם שיבכה וידמם עבורם הארי עמל רבות והזיע כדי למצוא דרך בה הם כבר לא יהיה אנשים קטנים, כי אין אנשים קטנים, רק כאב גדול.