רק אהבה

אני כותבת את הפאנפיק הזה בעקבות כך שמישהו ממש קרוב אליי יצא מהארון... אני לא אשקר, קשה לי לקבל את זה כי המשפחה שלי מאוד שמרנית בעניין הזה, אבל החלטתי לעשות בשבילו את המאמץ וממש להיכנס ל..."נעליים שלו" בדרך שלי. אז הפאנפיק אז הוא גם בשבילכם, כל מי שייקרא אותו, אבל בעיקר כתבתי אותו בשביל עצמי, או יותר נכון, בשביל לקבל יותר את הקרוב אליי... אז הנה זה.

"ליה?" גיליתי את הפרצוף של אחי אדמונד תקוע לי מול הפרצוף.

"כן?" מלמלתי.

"אמרת שנכין לאבא ארוחת בוקר ונביא לו למיטה." אמר אדמונד.

"מה השעה?" מלמלתי ועצמתי את עייני.

"עוד מעט עשר." אמר אדמונד. פקחתי את העיניים בשנייה.

"למה לא הערת אותי לפני?!" קמתי בבת אחת והחלתי ללכת במהירות לעבר המטבח.

"זה בסדר, אבא עדיין יושן ליד אב במיטה. יש לנו זמן." אמר אדמונד.

"מהר, תביא לי קמח, ביצים, חלב..." אמרתי ברגע שנכנסתי למטבח ומיד הלכתי להוציא קערה, בה הכין את התערובת לפנקייקס, ומחבת.

"בסדר." אמר אדמונד שאף פעם לא אהב במיוחד שאמרתי לו מה לעשות.

אבא יחגוג יום הולדת ארבעים ושלוש השנה והבטחתי לאדמונד ולאב שאני אעשה הכול כדי שיום ההולדת שלו יהיה מושלם, לאחר ששנה שעברה הוא בילה אותו רחוק מהבית, כשהוא בניו יורק, בענייני עבודה.

"טוב, אני סומך עלייך." אמר לי אב כשלקחתי את כל האחריות על הפקת יום ההולדת הכי טוב שאפשר לאבא.

זה עמד לכלול ארוחת בוקר למיטה, הליכה משותפת של כל המשפחה לים ואכילת ארוחת צהריים בתור פיקניק על החוף, צפייה באחד הסרטים האהובים על אבא אחר הצהריים ובערב- אכילה באחת המסעדות האהובות על אבא וטקס חלוקת מתנות.

"זהו, מוכן." הודעתי לאדמונד כעבור רבע שעה, כאשר החזקתי בידי מגש עמוס בפנקייקס, כוס קפה ותפוז (כי אבא פשוט מת על תפוזים).

"אני יכול לקחת אותו?" ייבב אדמונד.

"לא. אתה תפיל את המגש, תהרוס את הפנקייקס ותשפוך את הקפה." הודעתי לו.

"אוף! זה לא פייר." יילל אדמונד.

"כל עוד שש שנים מפרידות בינינו, אני אחותך הגדולה ואתה תעשה מה שאני אומרת לך." אמרתי בעודי נושאת את המגש לחדר של הוריי ופותחת את הדלת.

"יום הולדת שמח!!" צווחנו אני ואדמונד ביחד, שוכחים מכל מחלוקת בינינו.

"מה...?" מלמל אבא בעייפות ובקושי הצליח לפתוח את פניו.

"אמרתי לך שאני אדאג לזה." אמרתי לאב, שהתעורר אבל לא הסכים לפקוח את עיניו, כשעברתי לידו עם המגש העמוס באוכל.

"מזל טוב!" קראתי וצפיתי בשני האבות שלי מביטים בשמחה בארוחת הבוקר.

"עבודה טובה, מתוקה." אמר אב וחיבק אותי.

"גם אני עזרתי!" התרעם אדמונד.

"תודה לשניכם, מתוקים שלי." אמר אבא ומשך את שנינו לחיבוק.

"אתם הילדים הנפלאים ביותר שיכולתי לבקש." אמר ונישק כל אחד מאיתנו במצח.

"הכי נפלאים ומתוקים וחכמים. ואותו דבר בקשר לבעל המקסים שלי." אמר אב ונישק את אבא קלות על פיו ואז העניק לכל אחד מאיתנו נשיקה במצח.

"לא יכולתי לבקש משפחה טובה יותר." אמר אבא וחייך.

נשאבנו כולנו לחיבוק משפחתי, עד שקטע אותו צלצול הטלפון שלי.

"אני..." אמרתי באי נוחות.

"זה בסדר, אני מכיר את הדור שלכם. רוצי לענות." אמר אבא וחייך. חייכתי באסירות תודה.

על מצג האייפון, השם ג'ייסון הבהב בעוד התמונה שלו, עם שיערו המתולתל בצבע פחם ועיניו הירוקות והצוחקות מופיעה על הצג. עצרתי את נשימתי.

ג'ייסון הוא החבר הכי טוב שלי מאז מכיתה ד'. אנחנו עושים הכול ביחד. הולכים לקניון, רואים סרטים, אוכלים פיצות, מכינים שיעורי בית, הולכים לים ומספרים אחד לשני על ה"קראשים" שלנו. טוב, הכול חוץ מהדבר האחרון.

ג'ייסון בהחלט סיפר לי על הקראשים שלו לאורך השנים. הקראש שלו על דיוויד בכיתה ה', הקראש שלו על לוק שנמשך מסוף כיתה ו' עם אמצע כיתה ח', והקראש הנוכחי שלו- אנטוני, בחור ספרדי ויפה-תואר מבית הספר שלנו שלומד שכבה מעלינו.

ואני... אני תמיד המצאתי לו קראשים. בהתחלה זאת הייתה קלייר, אחר כך אשלי וכרגע זאת פיבי. וזה די מצחיק כי אני לא סובלת את פיבי. יש לה צחוק מעצבן ופנים סנוביות. ג'ייסון אמר שהוא לא מופתע שזאת פיבי, כי כולן מדברות על כמה היא יפה.

וכל מה שיכולתי לעשות היה להנהן בסתמיות ולחייך ולהעמיד פנים שג'ייסון הוא לא הקראש שלי מכיתה ד', מהרגע שנפגשנו והפכנו לחברים הכי טובים.

ובעצם, להמשיך להעמיד פנים שאני לא... מחבבת בנים.

 "הלו?" שאלתי והכרחתי את עצמי לדכא כל זיק התרגשות בגוון קולי.

"ליה! תודה לאל שאת עונה! חיפשתי אותך מאתמול בערב!" אמר ג'ייסון.

"הו, הלכתי לישון מוקדם כדי שאוכל להתעורר ולהכין ארוחת בוקר לאחד מהאבות שלי, יש לו יום הולדת היום." אמרתי.

"הא, תמסרי לו מזל טוב! בשבוע הבא יש לאחת מהאימהות שלי יום הולדת! בכל מקרה, הייתי חייב לספר לך." אמר ג'ייסון בהתרגשות.

"מה קרה?" שאלתי.

"אנטוני הזמין אותי לדייט, היום בערב!" צעק ג'ייסון בהתרגשות.

פערתי את פי והרגשתי את הלב שלי נסדק לשניים. התכווצתי.

"את לא שמחה בשבילי?" אמר ג'ייסון, שובר את השתיקה שנוצרה לאחר שלא הגבתי לדבריו. לא הייתי מסוגלת להגיב.

"ב...ברור!" קראתי והכרחתי את עצמי לנשוך את שפתיי ולהמשיך בהצגה.

"זה נהדר! אני כל כך שמחה בשבילך, ג'ייסון!" אמרתי.

"תודה. אני כל כך מאושר. אני הולך לספר את זה לאימהות שלי ולאחותי. ביי, ליה." אמר ג'ייסון וניתק לפני שהספקתי להגיד לו ביי.

~

"זה היה אחד מימי ההולדת הכי טובים שהיו לי בחיי." אמר אבא, כשחיוך גדול מרוח על פניו, והביט באושר בכולנו.

"פיצוי על שנה שעברה." אמר אב ונישק את אבא על לחיו.

"אתם יודעים, תמיד פחדתי שלא אצליח להקים משפחה כמו שצריך. שלא אצליח למצוא בעל, ושלא אצליח להיות אבא טוב, כי הרי לא היו אבא ואב, אלא אמא ואם, אז לא היה לי ממי ללמוד כיצד לתפקד כאבא. אבל... הנה אני פה, עם הבעל שלי, שאני אוהב יותר מכל דבר בעולם, ועם שני הילדים המקסימים ביותר בעולם. אז אני חושב שעשיתי עבודה די טובה." אמר אבא וחייך.

"עשית עבודה מעולה, אבא." אמרתי וחייכתי אליו.

"אתה האבא הכי טוב בעולם!" הכריז אדמונד.

"תודה, חמודים שלי." אמר אבא וקם ממקומו כדי לחבק את שנינו.

אז, שנעבור לטקס פתיחת המתנות?"  הציע אב וכולנו הסכמנו.

"בואו נראה... זה מאדמונד." אמר אבא וחייך לעבר אדמונד שחייך אליו בחזרה.

"וואו! ספר, כמה מפתיע." צחק אבא. כולנו ידענו שאבא הוא תולעת ספרים רצינית ושהמתנה היחידה שהוא מוכן לקבל זה ספר. כל מתנה שהיא אינה ספר הוא מחזיר לחנות, לוקח את הכסף, וקונה בו ספר.

""מלחמת אחים". וואו, שמעתי שזה ספר טוב. בחירה מעולה, אד." אמר אבא ופזל לעבר אב, שחייך אליו, כמבין שהוא זה שבחר את הספר וקנה את המתנה. אדמונד לא שם לב להחלפת המבטים ביניהם וחייך לעברו של אבא.

"בואי נראה אם קלעת לטעמי, ליה מתוקה שלי." אמר אבא ולקח בשמחה את הספר העטוף שהגשתי לו. הוא פתח בזהירות את העטיפה והתפעל.

"וואו! "סודותיה של השמש". שמעתי שזה ספר מסוים. אוליביה, המזכירה שלי במשרד, המליצה לי עליו. היא סיפרה עליו דברים נפלאים. תודה, חמודה."  אמר אבא וחיבק אותי.

"מה קרה?" שאלתי את אב כשראיתי את המבט החמוץ שתלה בספר.

"הסופרת שכתבה את הספר, איימי בלנס... היא למדה איתי בתיכון. שנאתי אותה. בחורה מגעילה." אמר אב ועיוות את פרצופו בגועל.

"מה היא עשתה?" שאלתי.

"היא הייתה מתרוממת. מסתובבת בכל מקום עם כל מיני בנים דוחים כמוה, הידיים שלהם משולבות. מנשקת אותם. התחשק לי להקיא. הבנות נגעלו ממנה, הבנים פחדו ממנה. לא משנה כמה ההורים שלה הטיפו לה, היא נשארה ככה." אמר אב.

"אתה רציני? אני לא מאמין... חשבתי שהספר כזה טוב... אני פשוט לא יכול לסבול את התופעה הזאת. זה... לא טבעי. זה פשוט דוחה. ראיתי את זה לא מזמן ברחוב, זוג כזה מתנשק, והייתי עם אדמונד. פשוט רציתי לכסות לו את העיניים ולקחת אותו משם. ילד בגילו לא צריך להיחשף לזה, באף גיל." אמר אבא. אדמונד הנהן.

התכווצתי במקומי. בקושי הצלחתי לנשום ודמי הלם בראשי. מצד אחד הרגשתי סערות רגשות, מלאה בזעם, כלפי האבות שלי ומהצד השני גם פחד. תמיד ידעתי את הדעה של האבות שלי בנושא הזה, אבל לשמוע אותה ככה..

"אני חייבת לשירותים." אמרתי בפתאומיות ורצתי לשירותים לפני שמישהו מהם עצר אותי.

כשהרמתי את ראשי והבטתי במראה העגולה שמעל הכיור בחדר השירותים, הבחנתי בכמה דמעות שהצליחו לזלוג מעיניי. תפסי בצידי ראשי והרשיתי ליבבה קטנה לפלוט מגרוני. הבטתי בעצמי ושנאתי את עצמי. אני לא אוכל לספר להורים שלי בחיים. הם ייגעלו ממני. וגם אני נגעלת מעצמי. זה לא בסדר. זה לא נכון. זה לא טבעי.

לאחר שעה מטקס חלוקת המתנות, קיבלתי ווטסאפ מפיבי. היא שאלה אותי אם אני רוצה ללכת איתה מחר לבית הספר (היא גרה ברחוב שלי). כתבתי לה כן ולא חסכתי בסמיילים. אם אני רוצה להתחיל להעמיד פנים שבאמת יש לי קראש על פיבי, כדי לי להתחיל עכשיו.

		הפרק הבא