רעד

אני מודה ללילי היפה:) שביטאה את הפאנפיק

******

"רין! תמהרי!" צעקתי לעבר ריינה לוי, חברתי הטובה ביותר. 
"אני באה!" היא ענתה בקול מעוצבן. עמדתי מחוץ לכיתה קופצת מרגל לרגל בציפייה. השעה 16:00, ארבע שעות אחרי סיום שעות הלימודים. סוף סוף גמרנו את העבודה הארורה על "עשרת הדיברות", ואנחנו ממש מאחרות, הסרט התחיל לפני 10 דקות.
"עוד נפספס את הסרט!"צעקתי שוב, מעיפה את תיק הגב הירוק שלי בכעס, סמל הבית ספר זוהר בזהב על אחד הכיסים הגדולים.
"בסדר בסדר!" היא ענתה ויצאה מתוך הכיתה בריצה מהירה, לופתת את תיקה ותופסת בידי בחוזקה. שערה הבלונדיני כזהב היה אסוף לשתי קוקיות, עיניה האפורות כענני סערה נצצו בשיעשוע מבעד למשקפייה הגדולים שהיו בצבע אדום בוהק.
רין, החברה הכי טובה שלי. גובהה הוא 1.40, למרות שהיא בכיתה י'. היא אולי נמוכה, אבל היא ספורטיבית וחזקה אפילו יותר מאריה.
"בואי! רומיאו ויוליה לא יחכו עוד הרבה זמן!" היא גיחכה כשראתה את הבעת הפנים המעוצבנת שלי. ירדנו במדרגות הכניסה לבניין, שתיים שתיים ורצנו לעבר שער הברזל הפתוח. קפאתי במקומי כשראיתי את כמות הצללים בדרכי, עיניהם האדומות הביטו בי בחוסר הבעה, עיניים חסרות חיים.
ניערתי את ראשי והמשכתי לרוץ, עוברת דרך הצללים, נרעדת ממגעם הקר.
יצאנו בריצה מבית הספר "תיכון גלילי", עלינו על שני זוגות האופניים התאומים שלנו בצבע צהוב וכתום והתחלנו לדווש.

*** (אחרי הסרט)

"אוף!!! למה שניהם היו צריכים למות בסוף?!" התעצבנה רין קומצת את אגרופיה. חייכתי חיוך חלוש וסגרתי את עיני כשעברתי דרך עוד צל, עיניו האדומות כדם בוהות בי בחוסר הבעה. פיספנו 15 דקות מין הסרט, אבל השאר היה מושלם, סיפור אהבה טרגי בין שני גיבורים שהמשפחות שלהם אויבים מושבעים, הנגמר במוות.
נאחזתי בחוזקה בידיות האופניים שלי, כשעברתי דרך עוד צל, מתעצבנת שהם לא יכולים לזוז מהדרך ומקללת חרישית.
היה זה 18:00, השמש עוד לא הספיקה לשקוע אבל הצללים המשיכו להופיע, עיניהם האדומות זוהרות כפנסים. כך למדתי בהמשך השנים, הצללים מתחילים להופיע כששעת הלילה מתקרבת, לרוב זה מתחיל בשעה 15:00.
תפסתי בידה של רין ועברנו בדרך אחרת, בה הצללים הופיעו פחות.
עברנו בסמטה הצרה, גלגלי האופניים מעיפים אבנים קטנות מין דרכם, קולותינו מתהדדים בין הקירות כהד.
"לא! לא!!!" צרחה מבועתת של אישה, נשמעה מעבר לפינה. שתינו קפאנו, מחליפות מבטים מבוהלים. קולות קרב נשמעו מעבר לפינה וצרחות נוספות. השענו את האופניים על קירות הבניינים והצצנו מעבר לפינה.
פני הפכו לירוקות וכיסיתי את פיה של רין כדי שלא תצרח.
אישה שכבה על הרצפה, גרונה פתוח והעור סביב הפתח נראה כאילו נמתח, דם נזל מין הפצע התפזר על האדמה כשלולית ממהרת וגדלה. עיניה החומות כאגוז שהיו פעם מלאות חיים וצוחקות, היו ריקות וחסרות חיים. מאחוריה שני גברים נלחמו, מתעלמים מן הגופה כליל.
רין השתנקה, משתחררת מין אחיזתי. היא הוציא את האייפון שלה ונקשה במהירות מסחררת את מספר הטלפון של המשטרה. היא התרחקה קצת מין הסמטאה וסימנה לי לבוא, הנדתי את ראשי. הייתי חייבת לראות מה יקרה.
אחד מין הגברים היה צעיר, שערו בצבע קש אסוף לקוקו ועיניו הירוקות כדשא זועמות, בגדיו היו מוכתמים בדם ואגרופיו כמוצים. האיש השני, שערו השחור כעורב ועיניו החומות היו עצובות, על פניו המארוכים היו זיפים בצבע שחור. בגדיו היו כרועים ועורו החשוף מדמם.
הצעיר העיף את אגרופו לפניו של הגבר השני, שהעיף אותו לקיר הנגדי, ושם הוא שכב, חסר תנועה. הצעיר עמד במקומו מתנשף, ואז הוא התחיל לצחוק. צחוק קר ומטריד. הוא הרים את ידיו לשמים וצרח.
עיני הפעורות הביטו בגופתו של הגבר המת, עיניו היו חסרות חיים ומתוך ראשו נזל דם בצבע ארגמן.
קור התפשט בקרבי ועיני פנו להביט לעבר גופתה של האישה, פיה הפעור נפתח עוד יותר כשערפל שחור יצא מתוכו. עיני נפערו, צל יצא מגופה. לצל היו את עיני האישה אבל תוך כמה דקות, גם הן הפכו לצבע אדום כדם. הצל ריחף שם, חסר תנועה, חסר חיים.
מתוך גופו של הגבר המת יצא גם כן צל, גדול יותר מין יהרגיל. הצל התקרב לעבר הצעיר הצוחק ונכנס לגופו. צחוקו גווע, ועיניו התגלגלו בארבותהם, הוא נפל על ברכיו, מקיא דם ומיצי עיקול ולבסוף דמם.
שני צללים יצאו מגופו, הצל שלו והצל של הגבר המת ושם הם עמדו, לא זזים. חסרי חיים.
השתנקתי ונפלתי אחורה על הקיר, עיני דומעות. 
מרחוק שמעתי את הסירנות הקרבות, אבל היה מאוחר מדי.

		הפרק הבא