החברים הכי טובים

טוב, כעיקרון הייתי במצב רוח זוועתי, אז כתבתי את זה. זה יצא מפגר למדי אבל אישתי שחר[ו] אמרה לה לפרסם. אז פירסמתי :>

קליירי צעדה על האספלט בזהירות, צמותיה, שהתפרקו למחצה קפצצו על כתפיה. היא צעדה, מתעלמת מריחות הזבל שתמיד היו שם. היא הייתה רגילה לזה. גם בבית הקטן שלה היה את הריח הזה, בנוסף לריח האלכוהול והסיגריות, והבשמים הזולים שבהם השתמשה אמה. היא תמיד העדיפה את הסמטה הזו, המלאה זבל ושברי זכוכית על פני ביתה, בבנין הרעוע. עם האמא שלה, שהייתה שותה מבקבוקים מוזרים מזכוכית שלפי מה ששמעה הם נקראו אלכוהול. פעם היא ניסתה לשתות מזה, ואז אמא שלה נתנה לה סטירה. כמו שהיא ניסתה לאכול את הדברים המוזרים האלה שאמא שלה הייתה מכניסה לפה ושהיה יוצא מהם עשן. ואמא שלה הרביצה לה שוב.

היא לא אהבה את אמא שלה. היא גם לא אהבה את הגברים שהיו מגיעים הביתה והיו נכנסים עם אמא לחדר, ואז היו קולות מוזרים. תמיד היה מגיע כסף אחרי זה, אבל זה לא היה כיף. ועכשיו אמא שלה שוב נכנסה, עם גבר גבוה ומפחיד עם עיניים שחורות ושיער לבן, היא לאחרונה בילתה איתו הרבה. קליירי לא אהבה אותו ויצאה בריצה מהבית ברגע שהוא נכנס.

נעלי הספורט שלה, ששורכיהן היו פרומים חבטו ברצפה שהלכה. היא אחזה בידה את חצי הלחמנייה שלה ולעסה.

לפתע נתקלה במשהו, ולפני שהספיקה להבין היא הייתה על הרצפה, כאב חד ננעץ בברכה וסנטרה והיא פלטה יבבה. היא קמה בקושי, בד הברך של מכנסיה המרופטים היה ספוג בדם, והיא הרגישה רטיבות זולגת במורד סנטרה, והיא פלטה יבבה נוספת. היא לא עלתה הביתה. אמא שלה תכעס נורא על שהיא הרסה לעצמה את המכנסיים.

היא שמעה רשרוש, ציוץ לידה והשפילה את מבטה. חצי הלחמניה שלה היה מוטלת על המדרכה, ומשהו קטן וחום, עם זנב ארוך ומתפתל עמד קרוב לזה.

היא חטפה את הלחמניה מייד "זה שלי!"

היא השפילה מבט לגנב-הלחמניות. זה היה עכברוש, היא למדה עליהם בכיתה. הוא היה קטן וחום, עם עיניים שחורות נוצצות שהביטו בה. אמא שלה הייתה נוהגת למחוץ בנעליה את היצורים האלה, היא קראה להם מגעילים, דוחים.

הוא לא דחף אותה, הוא לא הרביץ לה, הוא לא קרא לה מוזרה וענייה. היא קירבה את ראשה אליו "שלום."

הוא פלט ציוץ.

היא חייכה. היא אף פעם לא חייכה. אבל עכשיו היא רצתה, היה לה כיף. "אני קליירי" היא אמרה.

הוא צייץ שוב, והתקרב אליה.

"אני אקרא לך סיימון" החליטה. "אנחנו נהיה החברים הכי טובים."

הוא צייץ שוב, ורחרח את הלחמנייה שלה.

חברים חולקים את האוכל שלהם אחד עם השני.

"הינה קח" היא בצעה חצי ממה שנותר מהלחמנייה שלה ונתנה לו אותו. היא התקרבה אליו ואכלה את החלק שלה.  "נהיה תמיד יחד. אנחנו החברים הכי טובים"

-

קליירי השתחלה לתוך נעלי הספורט שלה, הן לחצו על כפות רגליה.

אבל היא ילדה גדולה, וילדה גדולה לא מתלוננת. היא כבר בת שמונה וזה היום הראשון שלה בכיתה ג'. "שלום חבר" היא ליטפה את סיימון. "היום אנחנו עולים לכיתה ג'!"

הוא התכרבל על המיטה. "אל תדאג." היא אמרה לו "אני לא אתן למגנוס ביין לשפוך עליך נצנצים שוב. ואני לא אתן לג'ייס לשחק בך כדורגל. אני אשמור עליך כמו שאתה שומר עלי, זה מה שחברים עושים."

היא לקחה אותו, ובעדינות רבה שמה בכיסה, הוא החל להתפתל.

"אני יודעת שלא כיף לך סיי. אבל אסור שג'וסלין תראה אותך. היא תמחץ אותך" קליירי הושיטה יד וליטפה אותו "ברגע שאני אצא מהבית אני אוציא אותך מהכיס, מבטיחה.

היא צעדה בחצר בית הספר, ממהרת לכיתה.

"תעצרי, מוזרה." הקול המצווה וההגבוה. קליירי נעצרה והביטה.

איזבל לייטווד עמדה שם, מאחוריה כל הבנות והבנים המקובלים. איזבל הייתה יפה, מאוד יפה. השיער השחור והחלק שלה היה חפוף והדיף ניחוח ורדים. והיא לבשה שמלה ורודה חדשה עם סרט ורוד בשיער.

"מה את עושה פה?" איזבל התקרבה "את ענייה, את מוזרה. הבגדים שלך ישנים ומגעילים, לא רוצים אותך כאן!"

קליירי נרתעה. "לכי!" איזבל דחפה אותה בכוח והיא נפלה "לכי מפה! לכי את העכבר המגעיל שלך! את מוחרמת!" ובמילים אלה הסתובהה והלכה משם, כולם מטופפים אחריה.

קליירי התרוממה, היא חפנה בידיה את סיימון והתייפחה. לא אוהבים אותה, וקוראים לחבר הכי טוב שלה מגעיל.

"אתה לא מגעיל סיימון" היא לחשה לו "אני אוהבת אותך, אנחנו החברים הכי טובים"

-

כל הבנות סביבה התחילו להפתח, קיילי איבדה את שומני הילדות שלה, אלין גבהה ולאיזבל אפילו כבר היה חזה. ורק היא נשארה שטוחה ונמוכה. היא הביטה במראה הסדוקה, בתלתלים המקורזלים, האדומים, בעיניים הירוקות, בנמשים.

"בוא סיימון" היא הפניתה אליו את מבטה. בחדשים האחרונים הוא הפחיד ואתה. הוא בקושי זז, בקושי אכל, והפרווה שלו התחילה לנשור. היא התקרבה אליו "אתה בסדר?"

הוא פלט ציוץ זעיר והיא התיישבה לידו. היא היתה בת שתיים-עשרה. אז בן כמה הוא?

"סיימון" היא הרימה אותו "אתה חושב שאני יפה?"

הוא פלט ציוץ והתכבל בידיה. היא חייכה ואימצה אותו לליבה.

"מה. נראה. לך.?" קליירי התכווצה. ג'וסלין עמדה בפתח הדלת, מתנודדת קלות. היא הדיפה ריח סיגריות ואלכוהול. ואותו בושם זול מגעיל. "שום דבר" מלמלה קליירי. "מתארגנת לבית הספר."

ג'וסלין התקרבה אליה בנדנוד, השפתון הזול בו משחה את שפתיה נמרח מעט, חולצה הייתה פתוחה וחשפה את החזייה שלה. קליירי חשה בבחילה עולה במעלה גרונה. היא לא האמינה שהאישה הזאתי הולידה אותה. "מה את מחזיקה ביד?"

אוטומטית קליירי הצמידה את סיימון לחזה. "לא עניינך"

"עניני ועוד איך" להטה ג'וסלין. "את הבת שלי, זה הבית שלי. מה את מחזיקה שם?"

"לא עניינך!"

ג'וסלין הושיטה את ידה ובמהירות מפתיעה תפסה בזנבו של סיימון. הוא פלט ציוץ כאב.

"תפסיקי ג'וסלין!" צווחה קליירי "זה כואב לו-"

ג'וסלין חייכה, אבל החיוך לא היה נחמד בכלל "אל תדאגי, מתוקונת. לא יכאב לו עוד." לעיניה הנקרעות מאימה של קליירי היא הניחה אותו על הרצפה,  היא הרימה את רגלה כאשר קליירי הבינה מה עומד לקרות. היא צווחה וזינקה "לא ג'וסלין! לכי! אסור לך –"

הרגל של ג'וסלין התקרבה, קליירי הושיטה את ידה –

מאוחר מידי.

ג'וסלין ניערה קלות את נעל העקב שלה, "תנקי את הבלגן" אמרה בשלווה ויצאה משם.

קליירי בהתה, היא בהתה בגוש-הפרווה הקטן המכוסה בדם והדמעות פרצו מעיניה. היא הרימה אותו, חפנה בו את פניה, מתעלמת מהדם. הא היא לא יודעת כמה זמן ישבה שם. אם שעות, ימים, שנים.

היא רק ידעה דבר אחד, היא איבדה את החבר הכי טוב שלה.