מיוחדת

שלום.

אני לילי, לילי לונה פוטר.

תמיד רציתי להיות מיוחדת, דבר שלא קרה אף פעם.

חשבתי שגם בהוגוורסט לא אהיה מיוחדת, טוב קצת, כי אני פוטר.

לא ידעתי עד כמה אני טועה. אבל איך יכולתי לדעת? הכל התחיל רגיל לגמרי...

"לילי!" שמעתי את אימי קוראת. "קומי! האחד בספטמבר!"

זינקתי מהמיטה. כמובן, איך שכחתי, היום האחד בספטמבר! היום אני נוסעת להוגוורסט! סוף סוף אתחיל את השנה הראשונה שלי!

למרות ההתרגשות שלי הבוקר היה רגיל, כמו כל אחד בספטמבר בבית משפחת פוטר.

"ג'יימס! מה שכחת הפעם?! אנחנו נאחר, שוב! אתם לא רוצים לפספס את הרכבת, נכון?!" כן. כרגיל. אנחנו מחכים ליד המכונית בזמן שג'יימס רץ להביא משהו (או אל'. הפעם זה ג'יימס).

"טוב, אם הם יפספסו את הרכבת הם יוכלו לטוס במכונית מעופפת" מתבדח אבי. כמו בכל שנה.

"זה לא מצחיק" אני ממלמלת, אני רוצה כבר ליסוע, מה לא בסדר בזה?

"הנה אני!" קורא ג'יימס, אבל אני כבר לא מתייחסת לכלום,הרי ככה זה כל שנה, פשוט לשקוע בערפול חושים עד שעולים על הרכבת (או במקרה של שנים קודמות, עד שמגיעים לרציף).

"ביי אמא! ביי אבא!" אני צועקת, בעודי מנופפת מהחלון.

"תהני!" אני שומעת את הצעקה שלהם ומספיקה לראות אותם מנופפים לי לפני שהרכבת עוברת את הסיבוב.

 אלבוס כבר הסתלק עם החברים שלו מסליתרין וגם ג'יימס נעלם. קדימה. אני אומרת לעצמי, צריך למצוא תא ריק.

אני מסתובבת ברכבת עד שאני מוצאת תא ריק, אני מתיישבת, מניחה את המזוודה. אין לי משהו מעניין לעשות כרגע. אני מניחה לעמצי לשקוע בערפול חושים בעודי מסתכלת מהחלון.

טוק טוק.נשמע קול והדלת נפתחת.

"תתלבשו. עוד מעט נגיע." אומר קול. הדלת נסגרת. עובר רגע עד שאני קולטת שהוא אמר תתלבשו. תתלבשו? אבל אני לבד בתא. אני מרימה מבט. או שאני לא לבד. מולי יושבת ילדה בגילי. יש לה שער חום חלק, ועיינים כחולות.

"היי," אני אומרת.

"היי," משיבה הילדה.

"איך קוראים לך?" אני שואלת

"לוסינדה, לוסינדה ווד, אבל אני מעדיפה לוסי." היא משיבה

"את הבת של אוליבר ווד?" אני נדהמת.

"כן. ואת בטח הבת של הארי וג'יני פוטר, לילי"

"כן זו אני, לילי לונה פוטר" אוף! למה כולם מכירים אותי בגלל ההורים שלי?!

"אני שמחה להכיר אותך. אבל באמת נראה לי שאנחנו צריכות להתלבש," היא אומרת

"את צודקת," אני אומרת ואנחנו מתלבשות.

"תלמידים חדשים! תלמידים חדשים לכאן!" נשמעת הקריאה המוכרת. בלי לשים לב אני שוקעת שוב בערפול חושים, הרי אני יודעת בדיוק מה עומד לקרות.

אני לא שמה לב לזה שאני ולוסי מתיישבות בסירה, ושהוגו מצטרף אלינו עם עוד ילד.

אני 'מתעוררת' רק כאשר פרופסור לונגבוטום קורא בשמי, כדי שהמצנפת תמיין אותי.

"פוטר לילי לונה!" אני ניגשת לשרפרף והפרופסור מניח את המצנפת על ראשי.

"הממ..." נשמע קולה של המצנפת "מעניין. את מתאימה במידה שווה לכל ארבעת הבתים" אני מבולבלת. איך זה יכול להיות? "זה יכול להיות לילי. את מתאימה לכל הבתים.אבל נראה לי שיהיה לך הכי טוב ב- גריפינדור!" את המילה האחרונה היא צועקת לכל האולם.

אני שמחה, אבל גם מאוכזבת. אני בגריפינדור. פוטרית רגילה. אבל במחשבה שניה... גם אם הייתי מתמיינת לבית אחר לא הייתי יותר מידי מיוחדת, הרי אל' נמצא בסליתרין. אז אולי עדיף המצב שלי.

-------------------------------

תגובות?

		הפרק הבא