מנחם

דרק גירש את חברי הלהקה* שלו ברגע שזיהה את הסיפטומים. שפעת הזאבים מאוד מדבקת, והיא שוחקת מכאב בזמן שלוקים בה. הוא לקה בה 4 פעמים בעבר, אבל לא מאז מות משפחתו; זה סיכון בחיים בחברת אנשי-זאב נוספים. הוא מוכן לקבל את העסקה הזו, ברמה פילוסופית כלשהי, אבל עכשיו הוא לבד, רועד ומנסה להירדם כשהוא מסוגל להבחין בכל תזוזה מרגיזה של הקרקע עליה הוא שוכב, יכול לחוש כל יצור חי בטווח של מאה קמ' בו-זמנית, מסוגל לשמוע את ליבו דופק בעוצמה כזו שנראה כי הדהד.

זה לא הד, הוא מבין. הוא שומע דפיקת לב נוספת מתקרבת. לא הלהקה שלו—הוא היה מאוד משכנע כשהזהיר אותם להתרחק—ונוסף לכך, לא אדם-זאב.

"סטיילס," הוא חורק, כשצעדיו של סטיילס דופקים ברצפה החשופה כמו רעמים.

"כן, זה אני." מסכים סטיילס, וכשהוא מדבר דרק לא שומע שום דבר אחר. "100% אנושי ו-100% חסין למחלות אנשי-זאב, או כך הבטיח לי דר. דיטון. הבאתי לך שמיכה."

"עשית מה," אומר דרק, פוקח את עיניו - למרות שהאור הוא כמו דקירה אכזרית – כי הוא מוכרח לראות את זה. כפי שאמר, סטיילס עומד שם, מחזיק שמיכה המקופלת כנגד חזהו. הוא מחזיק גם תרמוס, אבל הוא סגור היטב ודרק לא מסוגל להריח מה יש בפנים, אפילו לא יכול לחוש בחום הנוטף ממנו. הוא מרגיש את החום הנודף מסטיילס, לעומת זאת, נעים כתנור בחורף.

דרק רועד, וסטיילס מתקדם באופן מיידי, מניח את התרמוס בשקשוק נוראי. הוא מנער את השמיכה, מניף אותה מעל דרק כדגל ומניח לה להסתדר באיטיות, מחסה אותו מאוזניו ועד קצות אצבעותיו. תבוע בה קצת מחום גופו של סטיילס, אבל דרק נבלע בריחה, מודע לשום דבר מלבדו לכמה רגעים. השכבה הראשונה היא ריחו של סטיילס עצמו, שמכסה על הכל כרגע, ושדרק מסנן באופן אוטומטי לאחר כמה שניות משכרות. הריח שמתחתיו הוא ריחו של בית סטלינסקי—עירבוב של גופים מוכרים ומוצרי ניקוי וסוגי מזונות וניחוח של הבית עצמו, עץ וטיח ואריחים וצבע כולם תורמים את תרכובתם הכימית ומוסיפים את חלקם למבנה שהיה מוצק ובלתי-ניתן-לערעור מהרגע בו נבנה, מבנה שתמיד היה בית, מקלט, מפלט.

דרק מתכרבל אפילו יותר, תוקע את פרצופו בשמכה, מודע רק במעורפל לסטיילס שהידק אותה סביבו. הוא שוקע בריחות השונים, אלה הישנים, הדהויים, הפרטיים. במצב המודעות הנוכחי שלו, כל ריח הוא תמונה בראשו, כל ניחוח קלוש פורח והופך לסצינה שלמה. יש שם ריח אנושי שמוכר לו: שריף סטלינסקי, נגוע בעייפות ובנשימת וויסקי. סטיילס כיסה גם אותו בשמכה זו, לילה אחד כשנשאר ער מאוחר מדי, עובד או פשוט מודאג. סטיילס הידק את השמיכה סביבו, לקח ממנו את הבקבוק, הוריד את נעליו והידק את השמיכה סביב רגליו לפני שהלך משם בדממה.

דרק מסובב את ראשו ומבחין בריח נוסף, ישן יותר, פחות בודד אך יותר מלא אבל. הוא מריח כמו סקוט, אך מהתקופה בה היה אנושי לחלוטין וצעיר מכפי שדרק אי-פעם הכיר אותו—סקוט וסטיילס וכתמי דשא ודמעות, בגדים רשמיים שנשטפו לפני זמן קצר ורמז לבוץ יבש. הבנים שכבו יחד על השמכה הזו בחצר, בוהים בכוכבים בלילה שלאחר ההלוויה של אמו של סטיילס, מתכרבלים זה בזה כ-כלבלבים בשעה שסטיילס בכה וסקוט נשאר שקט ועירני, לא מציע אף נחמה מלבד נוכחותו היציבה.

סטיילס מחליק את ידו על כתפו של דרק, ודרק מסובב את ראשו ומוצא ריח נוסף על השמכה—שפעת נוספת, אחת של סטיילס הפעם, ועוד יד עדינה. סטיילס היה חולה בביתו, מכורבל על הספה ושקוע ברחמים עצמיים, ואימו הדקה את השמיכה סביבו, מרגיעה אותו במגעה בדרך שלה רק אמא מסוגלת. סטיילס קיבל את מחוות החיבה כמשהו ברור מאליו, ולא היה לו מושג שהיה עליו להוקיר ולשמור על הרגע הזה, לא היה צל של פחד מהעתיד לקרות. הוא היה ילד, ואמו יכלה לעשות הכל בעבורו ותמיד תעשה זאת.

השמיכה מתרוממת ואוויר קר תוקף את החלק הקטן בגבו של דרק. הוא מתכווץ ומנשם, ואז סטיילס נלחץ כנגד גבו, חמים וקבוע ומוכר. הוא כורך את זרועו סביב דרק כשהשמכה מקיפה את שניהם.

"אני יודע שזה, כאילו, חמש שנים מוקדם מדי להגיד משהו על חולי ובריאות," ממלמל סטיילס כנגד ערפו של דרק. "אבל אני נשאר איתך בכל אופן, בסדר?"

דרק מהנהן, בגלל שעכשיו הוא לא מסוגל להריח דבר על השמכה מלבדם, שוקעים לתוכה, נקלעים בה ביחד עם כל החלקים האחרים במשפחתו של סטיילס. אף אחד מהם לא צריך להגיד דבר; האמת בשבכך כרוכה סביבם.

--

*באנגלית: betas , משמעו "בטא" ברבים. כתבתי "חברי הלהקה" בשל מחסור במונח טוב יותר בעברית.

//