זיכרון מר

"רק אל תסתכלי, ואל תדברי" היא אמרה "והכל יהיה בסדר" דלת הארון נסגרה.

אילו רק הייתי מקשיבה לה.

תמיד הייתי ילדה סקרנית. אבל סקרנות היא לא תמיד דבר טוב, לפחות לא הפעם.

דחפתי מעט את דלת הארון, נוצר חריץ, דרכו יכולתי לראות את המתרחש.

אנשים עם גלימות שחורות ומסכות נכנסו לחדר.

"איפה היא?!" שמעתי אחד מהם שואל, אז לא ידעתי למי הוא התכוון. עכשיו אני יודעת.

"איפה מי?" השיבה אימי באומץ.

"את יודעת טוב מאוד!" הם נראו חסרי סבלנות.

"יודעת מה?" הערצתי אותה, איך עמדה מולם באומץ.

"נמאס לי!" שמעתי צעקה, הפעם של אישה "קרושיאטיוס!"

אימי צרחה מכאב. "איפה היא?" שאלה האישה, לא מרפה מהקללה.

בקושי החנקתי את הבכי. לא יכולתי לראות את אימי ככה. היא צרחה שוב.

"אמא..." הרשתי לעצמי ללחוש, מתחילה לבכות בשקט, מפרה את הוראותיה של אימי, חורצת את גורלי.

האישה חייכה. חיוך קר, אכזרי. "תפקידך הסתיים" אמרה. "רוצה להגיד לבתך מילים אחרונות?" שאלה בקול מלגלג.

"לונה... לונה שלי... תברחי... אני אוהבת אותך" לחשה אימי. ידעתי מה היא רוצה שאעשה. בארון הייתה דלת. דלת סתרים, שמובילה החוצה.

"סליחה" לחשתי, מקווה שאימי שומעת אותי. פתחתי את הדלת הנסתרת. שנייה לפני שהסתלקתי הספקתי לשמוע את האישה קוראת "אבדה קדברה!" ולראות הבזק אור ירוק, ואת גופתה של אימי.

"אמא..." לחשתי. יצאתי במהירות, מתרחקת מגופתה של אימי. התחלתי לרוץ, מנסה להתרחק מגופתה של אימי, מרוצחיה.

לחרדתי הרבה שמעתי את רוצחיה של אימי עוברים בדלת הקסמים אחרי, מתחילים לרדוף אחרי, צעקתי בבהלה.

התיישבתי במיטתי. שוב אותו חלום, אותו סיוט. אותו זיכרון מר, שלא יעזוב אותי לעולם.

אילו רק הייתי מקשיבה לאימי.

אילו רק לא הייתי פותחת את דלת הארון.

אולי אז לא הייתי מתעוררת כל לילה מאותו זיכרון מר, שישאר בי לנצח.

אולי אז חיי לא היו הופכים למה שהם היום, ואני הייתי נשארת בלי תחושת האשמה, שמלווה את אותו זיכרון מר.

--------------------------------

תגובות?!