תיכון "הוגוורטס"

התאריך היה האחד בספטמבר כאשר תיכון הוגוורטס פתח את שעריו לאלפי התלמידים הלומדים בו.

אחת החבורות שהתהלכה בעצב לעבר בית הספר כללה את הארי פוטר, שחקן הכדורגל הטוב ביותר בכל תיכון הוגוורטס, את רון וויזלי, שהיה ידוע במשפחתו הגדולה אך לא באף כישורים מיוחדים, הרמיוני גריינג'ר, התלמידה הכי טובה שבית ספר הוגוורטס ראה מימיו, נוויל לונגבטום, ילד מגושם אך מופנם ורגיש, ג'יני וויזלי, אחותו הצעירה של רון ושחקנית כדורגל טובה כמעט כמו בן הזוג שלה- הארי פוטר, שיימוס פינגיין, האירי הנצחי שהתגאה במולדתו ובמורשתו, לונה לאבגוד, ילדה חולמנית ומעופפת אך טובת לב.

"אלוהים אדירים," פלטה הרמיוני אל עבר שני צעירים שהלכו ביחד גם הם לכיוון שאר בית הספר.

 "זה אמיתי?" קימט שיימוס את מצחו. שאר החבורה הסתובבה אל הכיוון אליו הרמיוני ושיימוס הסתכלו.

הארי פער את פיו בהפתעה, ג'יני צמצמה את עינייה בספק כעס ספק חוסר-אמון,

אלו היו שני האקסים שלהם. צ'ו צ'אנג ודין תומאס. הם התנשקו בלהט כאילו הם שני האנשים היחידים בעולם וחצי מתלמידי בית הספר לא צופים בהם.

שאר החבורה שידלה את בני הזוג להמשיך הלאה ולהתעלם, אך ג'יני לא יכלה להסיר את עינייה מהזוג המתנשק. וגם הארי לא נשאר בדיוק אדיש.

החבורה התקרבה יותר ויותר אל שער בית-הספר כשלונה לאבגוד, שרוב ההליכה אל בית הספר שתקה והביטה בנקודות בלתי ידועות בחלל, אמרה בשקט,

 "טוב זה ברור שהם עושים את זה כדי לגרום לכם לקנא." ומשכה בכתפיה.

"כן, אני מניחה.. לא שזה מזיז לנו. נכון הארי? נכון?" אמרה ג'יני והביטה בכעס בהארי שנראה על סף התמוטטות עצבים.

"ברור." סינן הארי והחזיק בידה של ג'יני. הוא באמת אהב אותה אבל הוא עדיין זכר איך בקיץ, כשהיא נסעה לחודש שלם כדי להדריך ילדים בקייטנת כדורגל, צ'ו הגיעה לביתו...

היא אמרה שהיא והמשפחה שלה עברו באזור כדי לבקר חברים, ושהיא השתעממה וחשבה לבוא לבקר אותו. הארי לא ידע מה לומר. הוא ידע שזה לא בסדר, אבל הוא הזמין אותה להיכנס.

מפה דברים התגלגלו והם מצאו את עצמם מתנשקים על מיטתו של הארי, וכשצ'ו הייתה בחזייה בלבד ותחתונים והיא החלה להוריד את חולצתו, הארי תפס את עצמו והדף את צ'ו,

"קרה משהו?" היא שאלה והביטה בו בעיינים תמימות.

"צ'ו, אני.. אני לא יכול. יש לי את ג'יני, ואני אוהב אותה.. אני באמת מאוהב בה." אמר הארי, שנראה כאילו הוא מנסה לשכנע את עצמו בפרטים האלו.

"הארי, אתה באמת אוהב את ג'יני?" היא הסתכלה אליו באי- אמון.

 אתה יודע שהיא בתולה, אני לעומת זאת יכולה לתת לך," היא התקרבה אל אוזנו ולחשה,

"..את כל מה שתרצה," צ'ו חייכה.

"צ'ו... אני לא מסוגל." אמר לה הארי בקול רועד.

"אוקיי. אם אתה לא רוצה אז אתה לא רוצה. אני לא אתחנן אלייך פה כמו זונה." אמרה צ'ו בכעס וקמה מהמיטה בכעס, מתחילה להתלבש.

"רגע, צ'ו, חכי..." אמר הארי ותפס בידה של צ'ו.

"אל תתלבשי." הוא אמר לה וחייך. גם צ'ו חייכה.

"הארי, בוא כבר!" קראו רון ונוויל אל הארי שעמד במקומו ונראה שקוע במחשבות.

למען האמת, הוא הרגיש שהוא פשוט מנצל את ג'יני.

"כן, אני כבר בא," הוא אמר והתקרב אל החבורה, שהמשיכה לפטפט על השנה הקרובה.

ג'יני חייכה אל הארי, היא החליטה שהיא לא צריכה לכעוס על עניין "צ'ו ודין".

הארי אוהב אותה, היא אוהבת אותו, וככה זה ישאר.

אך משום מה, הוא לא החזיר לה חיוך. ג'יני המשיכה להביט בהארי בחשש,

בזמן ששאר החבורה המשיכה לצחוק, ג'יני הביטה בהארי בריכוז. נראה כאילו הוא מסתיר ממנה משהו, אבל היא החליטה שלא תעסיק בזה את מוחה.

רון הסתכל בג'יני מסתכלת בהארי ואז הסתכל בהארי עצמו. הארי היה החבר הכי טוב שלו מאז שנפגשו ביום הראשון בחטיבת הביניים של "הוגוורטס".

רון המבויש לא ידע איפה לשבת, עד ששמע את הארי אומר מאחוריו, "יש פה מושב פנוי." ומצביע על הכיסא שלידו. מאותו היום הם הפכו לחברים הכי טובים. לאחים.

לרון לא היו חסרים אחים כמובן. היו לו שישה כאלו. כל אחד יותר מושלם ומצטיין מהשני.

אחיו הבכורים- ביל וצ'ארלי, סיימו את תיכון "הוגוורטס" בהצטיינות וכעת הם היו תלמידים מצטיינים בקולג', ביל למד רפואה וצ'ארלי משפטים.

והיו את פרסי והתאומים- ג'ורג' ופרד. פרסי היה התלמיד הכי טוב במחזור שלו והשתתף בעשרה מועדונים לפחות (מועדון השחמט, מועדון המדע, מועדון המתמטיקה וכל החרא הזה) והתאומים? הם היו הבנים הכי מקובלים, הכי מצחיקים ובעייני כמה בנות- גם הכי חתיכים בהוגוורטס. ואפילו שלא השקיעו בלימודים- שניהם הצטיינו בחצי מהמקצועות בזכות המוח המבריק שלהם.

אפילו ג'יני הייתה נהדרת, שחקנית כדורגל מצטיינת ותלמידה מצטיינת. ואז הגיע החבר הכי טוב שלו. הארי. הבן היחיד עם ההורים הצעירים והיפים, ג'יימס ולילי. ג'יימס היה האבא הכי מגניב שהוא פגש אי פעם. הוא רכב על אופנוע והיו לו קעקועים על הידיים. לילי הייתה האמא היפה ביותר שהוא ראה בחייו. רון שמח שהוא לא הבן שלה. ושלא נדבר על הדוד שלו, הרווק הנצחי, סיריוס בלק...

להארי היה כל מה שהוא רצה בחיים. משפחה מושלמת. המון תשומת לב. בית גדול וערימות של כסף. כל מה שלא היה לרון אף פעם. אבל זה לא מנע ממנו להיות החבר הכי טוב שלו.

החבורה נכנסה אל שערי הוגוורטס, הבית הספר המטופח והעצום בגודלו השתרע על עשרות דונמים רחבים.

כל אחד מהחבורה הרגיש שהוגוורטס היא המפלט לצרות היום-יומיות שלו. גם אם רוב הצרות קרו בתוך שערי בית הספר.

אחת מבני החבורה, שהרגיש שהוגוורטס היא מפלט, היה נוויל לונגבוטם, הילד השקט והמופנם ביותר בחבורה. שלפני ארבע שנים, באמצע כיתה ז', קיבל הודעה נוראית. אמו, אליס, נלקחה כבת ערובה בשוד בבנק גדול במרכז לונדון. אמו יצאה באותו הבוקר לסידורים בעיר, ולא חזרה כפי שציפה שהיא תחזור. במילים פשוטות, היא השתגעה. הטראומה שעברה, גרמה לה לא לחזור להיות אותו הבן-אדם השקט, התומך והאדיב שהיא הייתה.

פרנק, אביו, שהיה איש חזק ובטוח בעצמו, התפרק לרסיסים והחל לשתות. הוא איבד את אשתו ואת עצמו.

אחרי זמן מה, סבתו של נוויל עברה לגור איתם, היא הייתה, בעצם, היחידה שהבינה את נוויל, אהבה אותו, טיפלה בו ודאגה לו.

וכל בוקר כאשר אביו היה מעולף בחדרו, ואימו ישבה בסלון והביטה בריקנות אל הקיר אחרי התקף זעם שהיא עברה בלילה, סבתו חיבקה אותו חזק, נתנה לו נשיקה ואיחלה לו יום טוב.

 ובבית ספר, הוא יכל להיות עצמו, מוקף בחברים ולחייך, אחרי שהוא לא חייך בביתו ארבע שנים.

אלפי הילדים החלו להתקדם אל האודיטוריום, שם המנהל דמבלדור נאם את נאום תחילת השנה.

"אתם לא מתרגשים?" אמר שיימוס בשמחה.

"להתרגש לכבוד מה? עוד שנה משעממת עם מבחנים ושיעורי בית?" אמר הארי.

"אני דווקא שמחה שהשנה מתחילה. אתה יודע שאמא שלי נכנסה להיריון איתי ועם אחותי בדיוק כשהיא הייתה בגיל שלנו? בכיתה י"א?" אמרה לונה וחייכה.

"וואו, זה בטח קשה לסחוב בגיל כזה תאומות." אמרה הרמיוני.

"טוב, לא היה לה הרבה זמן להיות איתנו כתאומות." אמרה לונה בעצב.

"אוי, לון, אני מצטערת." אמרה הרמיוני וחיבקה את חברתה.

"לא, זה בסדר. הלוואי שאיילין הייתה יכולה להיות פה היום איתנו, להתחיל את כיתה י"א." אמרה לונה, שמעולם לא התגברה על המוות של אחותה התאומה.

אמה נכנסה להיריון בגיל צעיר מאוד. היא הכירה את אביה של לונה כשהייתה בת שש עשרה. הוא היה בן עשרים ושלוש. כעבור שנה היא כבר נכנסה להיריון, ובקיץ בין כיתה י"א לכיתה י"ב היא הולידה את לונה ואת איילין, התאומה של לונה, שנולדה חמש דקות אחרי לונה.

כשהייתה בת שנה, חלתה איילין בסרטן. כעבור שמונה שנים, כשהייתה בת תשע, לונה מצאה אותה מתה במיטתה. התמונה של הגופה של אחותה התאומה שוכבת במיטת הקומתיים שלהן חרוטה בזיכרונה עד היום.

"היי, בואו נתעודד! שנה חדשה! כיתה י"א! מספיק עם הגישה השלילית!" אמר שיימוס, האירי האופטימי. שיימוס היה אידיוט, גזען, הומופוב אבל הוא תמיד ידע להרים את המורל ברגע הנכון.

"אתה סתם שמח כי תזכה לראות את גברת בראון." אמרה ג'יני וגלגלה את עיניה.

"פחחח,פחח,פחחח, אני וגברת בראון? בחייך, התגברתי עליה מזמן!" אמר שיימוס ונחר בבוז.

"היי, שיימוס." שמע שיימוס קול עדין מאחוריו.

"היי גברת בראון." אמר הארי ושיימוס הפך לאדום כמו עגבנייה.

"חשבתי ששמעתי אתכם מדברים עליי." היא אמרה וחייכה ברכות. שיימוס התחיל להזיל ריר.

"רק דיברנו על כמה אנחנו לא יכולים לחכות לחזור ללמוד איתך היסטוריה, גברת בראון. את המורה הכי טובה שיש." הצילה הרמיוני את המצב.

"הו, תודה לכם, חמודים." אמרה גברת בראון.

"היי, מיס בראון, אני עדיין פתוח להצעות." אמר שיימוס וקרץ.

"פינגיין, מספיק עם השטויות." אמרה גברת בראון.

"אני יודע שאת רוצה אותי." אמר שיימוס.

"תמשיך לחלום." גלגלה גברת בראון את עיניה.

"אז אחרי בית ספר הולכים אליי או אלייך?" אמר שיימוס.

"למה שלא תשיג לעצמך חברה, פינגיין?" אמרה גברת בראון והלכה משם.

"היא רוצה אותי, נכון?" אמר שיימוס.

"בחיי, כל הפינגיינים כאלו מפגרים?" אמרה ג'יני.

"הו, אנחנו בהחלט כאלה." אמר שיימוס.

שיימוס גדל במשפחה הכי אירית שאפשר. הוא היה הבן הצעיר ביותר מתוך חמישה בנים איריים. הם קראו לעצמם "הפינגיינים" והיו שותים בירות איריות ומרביצים לכל מי שלא אהד את קבוצת הכדורגל של אירלנד. שיימוס אהב את המשפחה שלו.

"למה אנחנו מדברים איתו?" אמרה הרמיוני בעוד שיימוס תוקע בה מבטי שנאה והחבורה צוחקת.

"היי, אתם תראו שבסוף שאני וגברת בראון לגמרי נעשה את זה." חייך שיימוס כאשר כולם מגלגלים את עיניהם.

"אוי שיימוס, אתה צריך פסיכולוג!" צחק הארי בעוד רון מתגלגל על הרצפה.

"הרמיוני, מה הקטע של השמלה?" לחשה ג'יני אל חברתה.

"מה הבעיה איתה?" תהתה הרמיוני. כלומר, היא הייתה קצת...

"היא ממש ארוכה ושמרנית. את נראית כמו קתולית טובה ואמיתית!" עיקמה ג'יני את פניה.

 "טוב, לא לכולם מרשים ללבוש מכנסיים קצרים!"  זעפה הרמיוני.

הרמיוני גדלה בבית מאוד דתי וקתולי. מגיל צעיר הוריה לחצו עליה להצליח בלימודים ומעולם לא הרשו לה ללכת למסיבות, לשתות, לעשן ללבוש ולעשות מה שהיא רוצה. היא הייתה מאוד מוכשרת ושאפתנית אך מעולם לא ניתנה לה ההזדמנות להוכיח את זה.

"את לא צריכה להתעצבן ! את במחזור או משהו?" שאלה אותה ג'יני בזעף.

"לא!! ותעזבי אותי בבקשה ג'ין. הכל בסדר."  היא חייכה אל ג'יני וג'יני התרצתה.

אך כאשר ג'יני הסיטה את מבטה מהרמיוני והחלה לצחוק על שיימוס, הרמיוני צמצמה את עיניה והחיוך ירד מפניה ורק הבעה עצובה נשארה עליהם.

"בואו ניכנס, הנאום של המנהל דמבלדור מתחיל." אמרה ג'יני והחבורה נכנסה לתוך האולם.

האולם היה מלא מתלמידים משכבת י' עד י'ב (חטיבת הביניים של בית ספר "הוגוורטס" הייתה בבניין אחר, קרוב לתיכון).

"וואו, התלמידים בכיתה ט' ממש קטנים השנה." אמר נוויל.

"אלו רק שנתיים הבדל, אל תתלהב בחור גדול." אמרה ג'יני לנוויל הצוחק.

"למיס בראון יש חוטיני." לחש שיימוס להארי והשניים הביטו במיס בראון שעמדה בקצה האולם וכיוונה תלמידים לעבר מקומות הישיבה שלהם.

"איך אתה יודע?" שאל הארי בהרמת גבה.

"החצאית שלה צמודה מאוד, אם תשים לב-"

"שמתי לב." קטע אותו הארי שהבחין בחוטיני הנראה לעין.

"גברת מקונגל נשארה חתיכה, הא הרמיוני?" אמר רון והביט במורה הותיקה למתמטיקה.

"אל תדבר ככה!" גערה בו הרמיוני המסמיקה.

"היי האגריד!" קראו החבורה למורה לספורט האהוב עליהם. הוא השיב להם חיוך.

"אתה חושב שהאגריד לובש חוטיני?" שאל שיימוס את הארי.

"למה נראה לך?" הביט בו הארי.

"טוב, עם תסתכל מקרוב תוכל לראות שהאגריד-"

"בוא נעזוב את זה," מלמל הארי ופנה לדבר עם נוויל שבדיוק חייך אל גבה של לונה.

"תלמידים! אתם מתבקשים לשבת!" קרא המורה לביולוגיה, שהיה ידוע בגובהו הנמוך, מר פליטיק.

"קדימה הארי," חייכה אליו ג'יני ומשכה אותו לכיוונם של כמה כיסאות פנוים. היה מקום בדיוק לכל החבורה.

"תלמידים ומורים יקרים!" חייך המנהל המזוקן אל הקהל.

"עוד שנה נהדרת עומדת בפתח. שנה של חוויות והרפתקאות חדשות. שנה של למידה והתפתחות. שנה של זמן עם החברים והמשפחה. אני מקווה שכולכם תפיקו את המיטב מהשנה הזאת וכמובן, תיהנו ממנה. שתצליחו להפוך את השנה הזאת לשנה בלתי נשכחת. תדעו שצוות המורים של תיכון "הוגוורטס" תמיד נמצא מאחוריכם וגם אני, אדון דמבלדור, תמיד פה. בהצלחה לכולם ושתהיה שנה נפלאה. נא להתפזר בצורה מסודרת בחזרה לכיתות." אמר המנהל דמבלדור לקול מחיאות הכפיים הרמות. הארי קם ממקומו ומחא כפיים בעוצמה.