אלה אלה

היתה זאת שעת ערב.
גבריאל התיישב על שפת הנהר, וחיכה. הוא כסס את ציפורניו במתח. היום הוא הולך להגיד לה.

כעבור דקות מספר הגיעה נערה לאותו המקום. היא חייכה אל גבריאל, והתיישבה לידו. גבריאל הביט בה. הו, כמה שהיא יפה, הוא חשב לעצמו. "שלום. מה שלומך?", היא אמרה בחיוך.
"אצלי... אצלי בסדר. ומה איתך?"
"אני כמוך".
"האמת...", אמר גבריאל. הוא לא היה מסוגל להביט בעיניה. "האמת שקראתי לך לפה לך בשביל לחשוב על תוכנית נגד הארמס".
"לא?", היא שאלה בתימהון, "אז למה קראת לי?".
"אני... רציתי להגיד לך משהו".
"אני מבינה", אלה ענתה, אבל לא ממש הבינה מה הוא רוצה ממנה.
"אני... אלה, אני אוהב אותך. אני כבר הרבה זמן אוהב אותך, ו... התביישתי להגיד. את מדהימה. תסכימי... תסכימי להיות חברה שלי?".
אלה הסתכלה עליו. היא ראתה שהוא משפיל את פניו ולא מסתכל אליה. מוזר. תמיד הוא כל-כך חזק וגברי, היא מעולם לא ראתה אותו כה שברירי וחלש.
"כן. אני מסכימה". היא תרה אחר כף ידו והחזיקה אותה. סוף-סוף הוא הסתכל עליה, וחייך.
הוא נשק על לחיה וליווה אותה לביתה. הוקל לו מאוד.

"נמאס לי", מרתה רחתה והסתובבה בביתה הגדול בעצבים. "פשוט נמאס".
בעלה ניגש אליה, "מה קרה? אני לא מבין למה את כל-כך נרגזת".
"למה אני נרגזת? למה אני נרגזת? כי נמאס לי! נמאס לבשל ולסדר, לנקות ולקרצף, להסיע ולטפל, לתלות ולכבס. למה אני צריכה לעשות פה הכל?!".
"חמודה שלי, אל תהיי כה עצבנית", הוא ניסה להרגיע אותה, "אפשר פשוט להעסיק עוזרות בית, זו לא בעיה עבורנו".
"עוזרות בית, עוזרות בית". מרתה דיברה בטון נמוך אך לפתע צרחה, "עוזרות בית הוא רוצה לי פה! שיסתובבו לי בין הרגליים, שיפטפטו ביניהן ולא יעשו כלום כמו שצריך. עוזרות בית!!".
"ו... מה בדבר משרתת? היא תעשה עבורך הכל!".
"הכל. הכל!! ממש. המשרתות האלה חושבות שמגיע להן הכל. עושות כל עבודה בעצלתיים ואחר כך דורשות הפסקות, חופשות מנוחה. על אפי ועל חמתי לא תהיה פה משרתת! באמת, מריו, אני לפעמים לא מבינה מאיפה אתה חושב".

מריו התרחק צעד אחד. "אז אני באמת כבר לא מבין מה את רוצה".
"רגע אחד...", אמרה מרתה לאט, "מה בדבר... שפחה?"
"שפחה?!"
"כן, כן, שפחה. הן לא דורשות כלום, הן יעשו כל מה שתגיד להן, הן יפחדו ממך כל הזמן. מושלם! שפחה!".
"הכל טוב ויפה, אבל... מאיפה תשיגי אחת כזאת?".
"אני חושבת שיש לי רעיון", חייכה מרתה.