שחמט

"עמית, את שוב בוהה בתקרה."

"אה? אמרת משהו?"

"אני מניח שהתקרה מאוד מרתקת, אבל זה תורך כבר חמש דקות ולא הזזת אף שחקן."

ארטמיס ועמית ישבו על ערמה של כריות (שעמית, דרך אגב, גנבה מהחדרים של אחותה והוריה) בסלון של זו השנייה. בינם היה מונח שולחן קטן ועליו לוח שחמט וחיילים פזורים למחצה. הבית היה ריק. הוריו של ארטמיס ואחיו הקטנים יצאו עם אמא של עמית ואחיותיה הקטנות לטיול רגלי בישוב הירוק, ותודה לכך, כי התאומים ואחותה הצעירה ביותר של עמית כמעט החריבו את הבית בניסיון להגיע לקופסת הגלידה במקרר כשגררו את כסאות המתכת הכבדים חצי מאורך המטבח. לבקש יפה כנראה לא היה בלקסיקון שלהם. אביה של עמית סידר ערימות עצים גזומים בחצר, ובאטלר היה בקומות העליונות וסרק את החדרים (למורת רוחה של ההורים של עמית).

משפחת פאול הגיעו בגדר ביקור עסקים לישראל והתארחו אצל משפחות שונות, אך זו הייתה המשפחה הראשונה עם ילדים בגיל של ארטמיס והתאומים. על עמית צווה לארח חברה לנער ההוא, ארטמיס (הוא נעץ בה מבט כל כך מפחיד בפגישה הראשונית שהיא פחדה לשאול אותו למה יש לו שם של בחורה), והיא בהחלט ניסתה בהתחלה, אך איבדה אותו כשהשיחה נטתה לספינים, בוזונים ופרמיונים (היא בהחלט הייתה מעדיפה להשאיר את השיחה בנושא אופטיקה, אסטרונומיה וכימיה כללית, או יותר טוב- חתולים וסרטים מצוירים, אך לצערה הבחור פשוט לא מבין באנימה). בסופו של דבר הסכימו ששניהם מעדיפים לבלות את זמנם הפנוי לבד בקריאה או במחשב. זה החזיק זמן מה, אך בסופו של דבר, באופן אבסורדי בהחלט, שני בני הנוער מצאו את עצמם בסלון עם לוח שח-מט מולם. איך לעזאזל הגיע לוח שחמט לסלון של עמית? זו כבר שאלה לסיפור אחר.

"מצטערת, ארטי. פשוט... ברח לי חוט המחשבה. אני יכולה לקרוא לך ארטי? ארטמיס זה שם כזה... ארוך כזה."

"לא."

"בסדר. אז יש את הבלרינה הזאת –אל תנעץ בי את המבט הזה, ארטי, אני יודעת שזה פרש– וצריך להזיז אותה ל... לאנשהו שלא תוכל לאכול אותה."

"אני לא אוכל לעשות את זה בכל כיוון שאליו תזיזי אותו." ארטמיס אמר בעברית מושלמת בעלת מבטא קל וברוגע יוצא דופן יחסית למישהו שמבלה עם עמית יותר משעה.

עמית הרימה את עיניה החומות והעצה בו מבט עמום ולא ממוקד. "המבטא שלך לא נשמע אירי. אתה בטוח שאתה לא בריטי? איך נשמע מבטא אירי?"

ארטמיס חייך. במשך הזמן הוא למד שהתיאוריה 'אם תחייך אנשים יחייכו אליך בחזרה' נכונה. "אני בטוח במאת האחוזים שאני אירי. המשפחה שלי גרה שם דורות."

"באמת?" בשביל עמית, שכל אבותיה ואבותיהם של חבריה עלו לארץ מאירופה ואסיה ואפילו אמריקה, המונח 'המשפחה גרה שם דורות' הייתה בגדר מדע בדיוני. הנערה פיהקה ונשכבה על הבטן. "אבל אתה יודע שבמקור כולנו אפריקאים?"

"כן. כל ילד יודע את זה."

"החברים שלי טוענים אחרת." היא התרוממה על המרפקים ונעצה בלוח מבט עוין ואז העבירה אותו לארטמיס. "נו?"

"עכשיו תורך, עמית." הוא אמר.

"אני יודעת. תגלה לי מה אני אמורה לעשות." היא ציוותה.

ארטמיס נאנח. הם שיחקו חמישה סבבים שמתוכם הוא ניצח ארבעה משחקים. בחמישי עמית ניצחה רק בגלל שארטמיס הסביר לה מה לעשות בכל תור, בניסיון ללמד אותה את הכללים. הוא לא הצליח. מאז אותו משחק עמיד דורשת ממנו להסביר לה בכל תור מה לעשות.

"לא. עכשיו את מנסה לבד. אני רואה לפי הבעות הפנים שלך שאת זוכרת את תפקיד כל כלי."

"לא רוצה." עמית תקעה את ראשה בין הכריות ויללה. "זה משעמם! רוצה שוקולד?"

"לא תודה."

"היפראקטיבי?"

"כן."

"רואים עליך."

"גם עלייך."

"תודה. משעמם לי."

ארטמיס השעין את ראשו על ידיו ולראשונה מאז שנכנס בדלת המשפחה נראה כמו בן נוער סטנדרטי. אולי יש לו פוטנציאל. "אם את רוצה אפשר לסיים את המשחק הזה. ממילא, יש לי מאמר בפסיכולוגיה לכתוב." או שלא.

עמית נעצה בארטמיס מבט בעיניים מצומצמות. "מאמר במיץ פסטה! אני לא נכנעת למישהו כמו-אעהההה!!" החלק האחרון במשפט נגרם כתוצאה מחתולה אקראית שקפצה באופן אקראי על הגב של עמית, ובאופן אקראי לגמרי- עם ציפורנים שלופות.

"מי הכניס אותה לבית?" עמית צווחה והביטה הנה והנה. "מי פתח את החל-" ואז היא השתתקה. "את פתחת את החלון לבד, הא, פיץ?" היא דיברה לחתולה. במשך כל הזמן הזה ארטמיס ישב על ערמת הכריות ובהה בשעשוע במחזה. אין ספק שהחתולה הייתה מתוחכמת מהילדה במובן מסוים. עמית קמה מקן הכריות הנוח שסידרה לעצמה והוציאה את החתולה דרך החלון הפתוח למחצה. היא הזיזה את הרשת לצד השני של החלון וחזרה לשכב מול הלוח המשוחק למחצה.

"אז את מבצעת את התור שלך?" ארטמיס אמר, בטוח שהפעם הילדה תשתף פעולה. הוא הבטיח לעצמו שאחרי המשחק הוא מפסיק לשעשע את עמית וחוזר למאמר שלו.

"לא." היא אמרה.

ארטמיס החליט להתגרות בה. דרך ילדותית אך יעילה לשכנוע. "אז את מפחדת להפסיד? זה בסדר, אני אלוף אירופה. לא שהיה לך סיכוי מולי-"

"שקט, ארטי! אני חושבת!" הילדה התיישבה בפתאומיות ונעצה מבט בלוח בעוצמה כזאת שארטמיס לא היה מתפלא אם היה נוצר בו חור. לאט-לאט היא הרימה את ידה והזיזה את הפרש לכיוון המלך של ארטמיס. ארטמיס חייך, הפעם באמת, חיוך של ניצחון. הוא היה משוכנע שהילדה בחרה במהלך זה באופן אקראי לחלוטין, כי כל אידיוט היה רואה שזה פותח לו דרך ישירה למהלך שיביא להפסד המביש שלה.

"מה? מה החיוך הזה?" עמית שאלה בתקיפות.

"שח-מט." ארטמיס חייך חיוך ערפדי. ברגע שהיא תסתכל על הלוח ותבין מה היא עשתה, לא רק שזה יהיה ניצחון מרשים שלו (שכבר הפך לשגרה), אולי זה יגרום לה להבין את עניין השחמט יותר לעומק.

עמית הסתכלה על הלוח בעיון ועיניים פעורות. ארטמיס התכונן בציפייה להלם שיבוא בעקבות ההבנה שהפסידה שוב. "אין לי מושג על מה אתה מדבר. אני לא רואה כלום." אז אולי לא.

ארטמיס נאנח, הזיז חייל שלו והוריד את המלכה של עמית. הפעם היא פערה את פיה. "שוב ניצחתי."

"לא שוב! זה בגלל שלא אמרת לי מה לעשות."

"אני לא אמור לגלות לך. זה המטרה במשחקי מוחות."

"אבל-!" עמית אמרה בדרמטיות, משאירה מרווח למתח, "שכחת חוק אחד קטן." היא נתנה לו חיוך ערפדי אחד משלה.

ארטמיס חזר מהר ללוח ובדק. הוא היה משוכנע במאה אחוז שלא פספס שום מהלך עתידי. אז על מה היא מדברת?

“I ACTIVATE THE POLISH RULE! IT'S MY TURN FOREVER!”*היא צעקה בפתאומיות והקפיצה את ארטמיס המרוכז, "תמיד רציתי להגיד את זה." צחקקה.

"מה? את לא יכולה לה-" ארטמיס מחה, אך אז נפגע מהמלכה בלחי כשעמית החלה לזרוק חיילים לכל עבר תוך כדי צעקות 'שוּבאבאבאבאבאבא!'*

כשסיימה את מלאכת ההרס שלה התיישרה, מרוצה, להביט בפניו של ארטמיס הזועף והפגוע. "לא נעים להפסיד במשחק, הא?" היא צחקה בקול רם ומתלהב.

"את רימית." ארטמיס נעץ בה מבט מרוגז.  צחוקה השתתק לשנייה.

"זה בסדר להיות כועס, ארטי." היא כיווצה את שפתיה והתפקעה מצחוק בשנית, נופלת הצידה לכריות.

"באופן טכני אני ניצחתי."

עמית המשיכה לצחקק עם הפנים בתוך הכרית. "מפחד להודות בהפסד?"

"אני לא-"

באותו הרגע באטלר התפרץ במדרגות. עמית תהתה איך הוא מצליח לעבור במסדרון הצר עם כל השרירים שלו. "שמעתי רעשים. היא לא פוגע-" ואז הוא ראה את לוח השחמט ואת החיילים המפוזרים על הרצפה, את הנערה הישראלית הצוחקת ואת הנער האירי הזועף ונרגע. הם רק משחקים. באטלר לא חשב שיום יבוא והוא יחשוב על 'ארטמיס' ו'משחקים' באותו משפט.

"הי, באטלר," עמית פנתה לבאטלר, מחייכת בשעשוע, "רוצה להצטרף?"

"לא."

"הו, בחייך! אני ניצחתי את ארטמיס. הוא לא בעיה בשבילי." היא אמרה ביללה, אך תוך כדי כך התפקעה מצחוק. ארטמיס תהה כמה סוכר הילדה הזאת אכלה קודם לכן.

"את רימית." הוא חזר.

"מפחד להפסיד שוב?"

ארטמיס קם מערמת הכריות והתיישב על הספה, מוציא בעדינות את הלפטופ שלו מהתיק שנח על השולחן. "יש לי דברים יותר חשובים לעשות עכשיו, אם לא איכפת לך."

עמית התמתחה, גררה את הכריות שהוא ישב עליהם קודם לכן לכיוונה ונשכבה על הבטן, קוברת את עצמה בהן. "אם אתה אומר. אני אלך לישון, אם לא איכפת לך. חוץ מזה, יש לי את כל שאר היום וגם את מחר לנצח אותך בשחמט." היא חייכה לתוך הכרית כששמעה אותו נאנק.

.::.::.::.

"אני ניצחתי." עמית אמרה, מחזיקה גוש שוקולד מריר עם שבבי קפה אכול למחצה.

"לא את לא." ארטמיס אמר, מחזיק גם הוא גוש שוקולד שוויצרי משובח בערך באותו הגודל. השולחן שסביבו ישבו היה מלא בעטיפות של שוקולדים קטנים וחפיסת טים-טאם גמורה למחצה.

"המלך שלך ירד מהלוח. זה אומר שאני ניצחתי." היא זרקה עליו קוביית שוקולד.

"את תצטרכי לעבוד יותר קשה בשביל לנצח אותי." ארטמיס אמר בשלווה, לא מתרגש מקובית השוקולד שפגעה במצחו החיוור.

"אין בעיה. אמרת שאתה היפראקטיבי, לא?"

"כן."

"גם אני! היי, אז נוכל לעשות מרתון דמקה לתוך הלילה!"

"את מתכוונת לשחמט."

"לא, לדמקה. אני שונאת את הבלרינה ההיא."

"את בטח מתכוונת לפרש."

"שתוק, פאול, ותפסיק לתקן אותי!"

* לקוח מהטליה. ובאמת תמיד רציתי להגיד את זה. אם אתם לא ראיתם הטליה או לא הגעתם לזה עדיין תתייחסו לזה כאל קריאת קרב משונה.