סד

~לאחר שלוש שנים~

וולדמורט איננו, ואף חסידיו הדגולים ביותר אינם.

רבים חשו סיפוק עצום כאשר נזכרו באירוע עוצר הנשימה שהתחולל לפני כחצי שנה, שבמהלכו כמעט כל לוחם נאלץ לקבור לפחות אחד מבני משפחתו, ושבסופו כל שנשאר מאדון האופל הנורא הייתה גופה חסרת חיים לגמרי.

אולם סיפוקו של איימוס דיגורי עוד לא היה שלם- אמנם עבר עליהם אביב פורח ונטול איומים או פעולות טרור, אך איימוס ידע שרוחו לא תנוח ולא תשקוט עד שיקיים את שנשבע לפני שנים ספורות- ויממש את נקמתו.

המטרה הראשונה שלו הייתה לוציוס מאלפוי.

מאלפוי עצמו הודה בכך שצפה במותו של סדריק- הוא אפילו לא הביע זיק של חרטה כאשר תיאר את אירועי אותו ערב שחור. איימוס נכח בנאום של קינגסלי שאקלבולט, שכלל בין היתר אמירה חד משמעית שמשפחת מאלפוי עברה צד ושאין לאיש זכות לפגוע בהם; אולם איימוס ידע שהמשרד נפל לא פעם ברשתו של הנחש החלקלק- ואיימוס ממש לא התכוון ליפול בעצמו לזו האחרונה שהוא טווה.

איימוס בחר בערב קריר למדי לביצוע פעולת הנקם עליה שקד כה רבות. כמובן, הוא ידע שבחורף יהיה זה קל יותר, אולם הוא לא היה מסוגל לשבת עוד יום אחד בשקט. הוא ינקום דרך משפחת מאלפוי, ויהי מה. הוא לא חשש מהעונש שעלול להטיל עליו המשרד; הכל יהיה שווה את הנקמה הפרטית שהוא מתכנן.

איימוס ידע היטב היכן מתגוררת משפחת מאלפוי- מיקום אחוזת מאלפוי לא נשמר בסוד. לוציוס, גאה כתמיד, לא היה מוכן להעלות בדעתו אפשרות שמישהו ינסה להתנקש בחייו... כמה אפייני למשרת של אדון כל יכול, אולם במידה דומה אף כה אכזר.

איימוס מצא את הטירה במהרה; הוא כבר היה כאן עשרות פעמים, במהלך עשרות תצפיות שערך על הבית במשך עשרות שבועות.

אחוזת מאלפוי הייתה גדולה ונאה מבחוץ, שונה באופן כה אירוני מהפשעים הרבים שנעשו בתוכה עד לפני זמן קצר...

והנה הגיע הרגע הגדול. איימוס חיכך את ידיו זו בזו ונשף בהן, ואחר נכנס חרש לאחוזה נטולת-השומר.

האירוניה, כמו באה להדגיש את השוני בין אחוזה זו לביתו, חיכתה לו כבר בכניסתו- האדם הראשון שאיימוס פגש היה דראקו. הוא מיהר לנטרל אותו משרביטו.

"תקרא להוריך, או שתמות!" הוא הבהיר לו היטב, והצמיד את זוג השרביטים לקרקפתו של הנער. דראקו החוויר כסיד.

"אמא! אבא!" הנער צרח בבהלה. איימוס חייך בסיפוק- עד כה, הכל הולך כמתוכנן... ואכן, מקץ דקה לוציוס ונרקיסה מאלפוי נכנסו לטווח ראייתו.

"תשמטו את השרביטים שניכם, או שדראקו מת!" הוא איים. נרקיסה צווחה בפחד, ומיהרה לזרוק בהפגנתיות מוגזמת מידיה הרועדות את פיסת העץ הדקיקה, זו שהייתה מזוהמת במותם של רבים חפים מפשע. בעלה עשה כמוה כמעט שנייה לאחר מכן.

איימוס אסף את השרביטים, ואילץ את השלושה ללכת לסלון- הוא רצה שדמם ייספג במקום היפה ביותר בבית, שהמראה המזעזע יכער את האחוזה המאוסה הזו לעד.

הסלון אכן היה המקום המושלם לתוכניותיו- וילונות משי דקיקים ועדינים מנעו למחצה מהעוברים והשבים ברחוב החשוך לצפות בנעשה בבית. זר פרחים עיטר בחן את השולחן הזעיר עליו נח, בדיוק במרכזו. איימוס בחן את הנברשת שהשתלשלה מהתקרה והפיצה אור נעים- הוא שמע איך הקודמת נהרסה, ושיער- דבר שהוכח כעת כנכון- שהמאלפויים רצו וקנו נברשת חדשה, יפה יותר, צחה יותר. הרצפה אף היא הייתה מבריקה ללא רבב; נראה כי משפחת מאלפוי הסתדרה היטב מאז סיום המלחמה.

הוא הגיף את הוילונות עד סופם, על מנת שאיש לא יצפה במתרחש- הוא רצה שפחדם של המאלפויים יהיה רב ככל האפשר, ואז נשם נשימה עמוקה.

הוא דמיין את הרגע הזה כל כך הרבה פעמים, איך יענה וירצח את הנער- שגילו כעת עולה אך במעט מהגיל שבו סדריק נפח את נשמתו- לנגד עיניהם הקרועות של הוריו. כל חייו חיי למען הרגע הזה, עד כי חשש שמא יהרוס אותו.

הוא פקד על הזוג להתרחק, ואחר כבל אותם היטב לספה בחבלים מכושפים. את הנער, לעומת זאת, הציב מלפניו, וכיוון אליו את שרביטו.

לפני שפעל, הוא הביט בזוג ההורים: עיניה של נרקיסה מאלפוי כבר דמעו, והיא התחננה בפניו לרחמים על בנה:

"בבקשה, בבקשה..." היא התייפחה. "לא את דראקו שלי! בבקשה, לא את הבן שלי..."

הוא השתיק אותה בהנפת שרביט, ואחר סרק את בעלה: כל כולו הביע חרדה מפני הבאות.

כאשר הגיע רגע האמת, דווקא אז, החשש החל לכרסם בליבו של איימוס: מה יקרה הלאה? הן כל חייו חיי למען הנקמה- מה יהיו שווים חיוו לאחר מכן?

איימוס מיהר לסלק את המחשבה הזאת ממוחו, אולם מחשבה טורדנית עוד יותר עלתה והציפה אותו: מה תיתן לו הנקמה? האם תחזיר לחיים את בנו? והאם- האם זה מה שסד היה רוצה? שאביו יהפוך לרוצח?...

הרוצח רוצח פטור, הוא ניסה לתרץ לעצמו. אולם בבת אחת עלתה וצפה בעיני רוחו דמותו של בנו. סדריק לא היה רוצה שאביו יהרוג את אותם משרתים חסרי ישע.

איימוס כעס. הוא כעס על עצמו, על איך שהוא משתפן ברגע האמת. הוא כעס על לוציוס מאלפוי, שלא הביע חרטה מספקת.

"קרושיו!" הוא שילח את כל זעמו בנער, שצווח והתפתל סמוך לרגליו.

צעקותיו של הנער, שפילחו את הדממה ואיימו להבקיע את כותלי החדר, גרמו לצמרמורת לעבור בגבו. הוא הרגיש צביטה קלה בליבו, אך בחר להתעלם.

נרקיסה הכפילה את יפחותיה, ונאבקה בטירוף בחבליה ההדוקים- אולם שניהם ידעו שהיא חסרת אונים, בדיוק כפי שאיימוס היה לפני ארבע שנים...

"אני רוצה ממך התנצלות, לוציוס מאלפוי." הוא לחש בגרון ניחר, לא מסיר את שרביטו.

"אני מצטער, איימוס..." לוציוס נשבר מיד. קולו כמעט ולא נשמע, עקב צרחות הכאב של בנו שאיימו לסדוק את רצפת האבן הקרה והבוהקת. "הייתי צריך לעשות משהו באותו יום, לא הייתי צריך לתת לו להרוג את הבן שלך... בבקשה..."

איימוס הניע במעט את שרביטו, וכאבו של דראקו פסק. הנער נותר שרוע על הרצפה, מתנשם בכבדות.

"אני רוצה שתרגיש איך זה לאבד ילד, לוציוס. אני רוצה שתרגיש את מה שאני נאלצתי לחוות בגלל פראי אדם כמוך!" הוא ירק בפראות, וכיוון את שרביטו בשנית לעבר הנער.

"לא!" נרקיסה צווחה. "בבקשה, לא! אני אתן לך כל מה שתרצה! בבקשה, לא את דראקו... תהרוג אותי במקום- תהרוג אותי קודם! אני לא מסוגלת לראות את זה עוד!"

איימוס הביט בנער, והכריח אותו לעמוד. הוא הזיע בטירוף, והביט בו בפחד חסר גבולות.

"אני אהרוג לך את הילד, לוציוס!" הוא איים, אם כי כבר לא היה בטוח עד כמה יהיה מסוגל לממש את איומו.

"אנא ממך, איימוס..." הגיע תורו של לוציוס להתחנן. "אתה יודע שלא הייתה לי ברירה..."

"לכל אחד יש ברירות!" איימוס שאג בפראות; כל הזעם והכאב שהיטיב להסתיר בשנים האחרונות התפרצו מתוכו בבת אחת.

"אני מבקש ממך, איימוס..." לוציוס לא וויתר. "תהרוג אותי, תענה אותי- רק אל תפגע בדראקו. הוא לא אשם..."

"גם סדריק שלי לא היה אשם!" איימוס צרח, אחוז טירוף. רוק ניגר מפיו. "בשום דבר הוא לא היה אשם!"

"איימוס..." נרקיסה ניסתה שוב לעורר את ליבו הטוב. "אתה צודק... אבל תחשוב רגע, האם זה מה שסדריק היה רוצה שתעשה?"

"שלא-תעזי-לדבר-על-סד-שלי!" הוא צרח עליה, וטלטל את הנער בחוזקה, מאיים לשבור לו מפרקת; אולם הוא ידע שהיא צודקת: סדריק לא היה רוצה שזה יגמר כך, וגם אם זה יגמר כך המצב לא ישוב לקדמותו- סדריק שלו הלך לעד...

הוא הטיח בהם עוד כמה איומים ריקים מתוכן, ווידא כי הם לגמרי מצטערים על הכל. כאשר איימוס הביט בפניה המיוסרות של נרקיסה מאלפוי, הוא ידע שיותר לעולם לא תפקיר את בנה- לעולם, ולא משנה מה יינתן לה או יילקח ממנה בתמורה לשירות כזה או אחר.

אולי זהו ההישג הגדול ביותר שאיימוס יכול היה לבקש- הידיעה שהם לא יחזרו יותר על המעשים ההם.

שלא יהיה עוד נער חסר ישע שימות רק משום שהיה במקום הלא נכון- ואיימוס התכוון למובן הפשוט ביותר של המילה.

איימוס לא ידע להגדיר את תחושותיו ורגשותיו הסוערים, אולם בשלב זה הוא ידע שליבו לא נהרס מספיק כדי לרצוח בדם קר. הוא הביט בנרקיסה, שהמשיכה לנסות להשתחרר מכבליה ולהיחלץ לעזרת בנה אף שכלל לא היה לה אף לא סיכוי קלוש להשתחרר מהם. הוא הביט במבטה הדואג ורווי האשמה ובעיניי האם האוהבות שלה, ולפתע התמלא סיפוק, שרק אלוהים יודע מנין הגיע: המסר שלו הועבר, המאלפויים הבינו את חומרת המעשים שלהם.

"איימוס..." פלט הנער, שהיה על ערש-דווי, והתאמץ לאין שאור שלא לאבד את הכרתו. "בבקשה... אל..."

לרגע קט איימוס ראה בעיני הנער הסובל את בנו, ורחמים החלו להציף את ליבו.

מילותיו של דמבלדור הדהדו בראשו: "סדריק מת מאושר, שנייה אחרי שזכה בטורניר."

לא, איימוס אינו רשע כמותם. הוא אינו מסוגל לרצוח נער חסר ישע, במיוחד אם זה לא ישנה שום דבר.

לאחר מחשבה שקולה, איימוס הוריד אט אט את שרביטו, ואחר שיחרר את הזוג מכבליו. השניים מיהרו לרוץ לבנם, לחוש את בשרו החי ולהתייפח לצידו.

"אלוהים יעניש אתכם, האשמים." הוא אמר בקול רפה. "לא אעשה זאת במקומו."

"תו- תודה..." לחש לוציוס. "אני חייב לך..."

איימוס הבחין שעיניו של לוציוס מצטמצמות לכדי חריץ מאיים. הוא תהה בליבו אם זה מפני החרטה וההבנה. הוא קיווה כך...

"אל תגרמו לי להצטער." אמר איימוס בקול קשוח.

"לא נהרוג יותר." נרקיסה הבטיחה. "לא נשפוך יותר אף טיפת דם, ולא משנה מה סוגה."

לוציוס מלמל בקושי מילות הסכמה.

איימוס הנהן, הניח את שלושת השרביטים על השולחן הבוהק, ובשקט בשקט, לפני שיתחרט ויסב על עקבותיו, הוא החל להתרחק משם.

הוא נע באיטיות מכוונת ומרשימה, ולא הביט לאחור. מטאטא מסוג חדש המתין לו בפתח הטירה. הוא עלה עליו.

רגליו עלו מעלה - מעלה והחלו לדאות באוויר, כאשר לפתע- ללא שום אזהרה מכוונת- מישהו נטרל אותו משרביטו והפיל אותו על האדמה. איימוס עיסה את ראשו הפגוע והסתובב בהפתעה.

"איימת על בני! נוכל, נבל, שפל!" היה זה לוציוס מאלפוי. עיניו של איימוס נפקחו בחרדה. "לעולם אל תפנה לאויבים שלך את הגב, איימוס. אף פעם לא למדת זאת?"

"ולמקרה שתהית, כאשר אתה מאיים על בנו של מישהו, אתה אוטומטית הופך את עצמך לאויב." לוציוס כיוון אליו את שרביטו. "היה שלום, איימוס דיגורי."

עוד לפני שהספיק איימוס להוציא הגה מפיו, לוציוס שלח בו את צמד המילים הקטלני: "אבדה קדברה!"

האור הירוק יצא מקצה שרביטו של לוציוס. איימוס עקב אחריו בחרדה- הוא כבר ראה את הסוף; הוא ראה, או שמא התערפל מוחו בשל אובדן החושים, את אשתו ואת בנו. הם נופפו אליו, וחייכו אליו את חיוכיהם המרגיעים להפליא.

בלי משים, הוא כרע ברך על הקרקע. הקללה ההורגת פספסה את קצה שיערותיו במילימטר- אך איימוס בקושי הבחין בכך.

השקט שאחרי המלחמה שהשתרר שם גרם לאיימוס לרצות לישון, אולם כמו כדי להשיבו למציאות צעקות רמות החלו לחלחל לאוזניו בקושי; הוא האזין בשקט לגבר ולאישה מתווכחים.

"אל תעשה את זה, לוציוס!" האישה צרחה על בעלה. "לא שוב, לא הפעם!"

לרגע הכל קפא, אלא שאז איימוס שמע יפחות דקות. הוא עצם את עיניו כדי להרגיע את הכאב שאיים להבקיע את ראשו, וכאשר פקח אותן הוא היה לבד.

הוא חייך, נשם אוויר ועלה בשנית על מטאטאו. הפעם, הוא דהר קדימה ללא הפרעה.

הפרק הקודם