דיבורים לירח...

באותו הבוקר השמים היו עדיין בהירים יחסית, אך ניתן היה לראות כי גשם עומד להגיע בקרוב וצינת הלילה הייתה רבה באוויר עדין. התעוררתי, העפתי מבט במזוודתי הארוזה ומוכנה לנסיעה לשנת לימודים חדשה. את רוב האנשים מזג האוויר הגשום מדכא משום מה, אך לי הוא תמיד גורם שמחה מסויימת, רגיעה. התארגנתי בחדרי וירדתי למטה, שם ראיתי את דודתי אליזבת וביתה ג`ניה בת דודתי, הן חיוכו אלי חיוך עייף ואיחלו לי בוקר טוב בטון מזויף. מאז גיליתי את יכולותי המיוחדות והמכתב המזמן אותי להוגוורטס הגיע לידי, משפחתי קיבלה אותי ככבשה השחורה במשפחה, בעיניהם זו בושה, אני יצור לא טבעי שיש לשמור בשקט. הורי היו היחידים שקיבלו אותי בגאווה של ממש. הם טענו שזה רק הופך אותי למיוחדת. ויום יבוא ואני אגיע לגדולה בזכות יכולותי. אז הרגשתי כמו תמיד את המבטים הננעצים בגבי לאחר שאני מסתובבת, והורי חייכו אלי בגאווה כשפגשתי במבטם, קשה להיפרד.

כשיצאנו לדרך היה עדיין מעט קריר וטיפות גשם דקיקות ועדינות ריצדו מידי פעם על הכביש כשאני מביטה בהן דרך חלון המכונית בדרכי לקלחת הרותחת, ל]גוש את הארי ורון ומשפחתו שחזרו זה עתה ממצריים לפני שנת הלימודים שתתחיל בעוד מספר ימים. שנה נוספת בבית הספר לכישוף ולקוסמות, הוגוורטס פשוט הפך לביתי בשלוש השנים שחלפו מאז הגעתי אליו לראשונה, התגעגעתי אליו מאוד במהלך החופשה.

תמיד זה קשה להיפרד מההורים לשנה נוספת כשאני יודעת שגם השנה לא אראה אותם הרבה, אבל הקשר נשמר ויחכה לי כשאשוב. אז נפרדתי מאמא ואבא והתקדמתי לכיוון הכניסה המוכרת, זו שהורי לא יכלו לראות עקב היותם מוגלגים... מיד כשעברתי דרך הקיר הקסום יכולתי לראות את שיערם הכתום של משפחת וויזלי ונופפתי להם לשלום כשהם הסתובבו, במהלך החופשה לא ראיתי אותם כלל, טוב היה להפגש לפני ההגעה לרכבת כשהכול כה לחוץ ומטורף, היה נהדר גם לפגוש בהארי במהלך היום.

הארי הוויזלים ואני הגענו אל התחנה מובלים במכוניות של משרד הקסמים. הן היו מרתקות למדיי, היה מדהים לראות כיצד הן מצרות ומפנות את המדרכה ממקומה כדי לא להתנגש בה. הגענו אל התחנה בעוד הוויזלים מכניסים דברים לקרונות ופוגשים בחבריהם, הבחנתי בכך שארתור לקח את ארתור לפינה בעוד מולי הייתה עסוקה בחלוכריכים לדרך. היא הייתה אדיבה וטובת לב כל כך. רון ואני נכנסנו אל הרכבת העמוסה והחלנו לשוטט בה בעודנו מחפשים תא פנוי, ולבסוף גם מצאנו אחד והתישבנו בו עם ג'יני, חיכינו להארי שיחזור אך הוא התעקב מאוד, לרגע חששתי שלא יספיק. אבל אז.. הוא עלה לרכבת בדיוק בזמן וביקש לדבר איתנו ביחידות. היה לי קצת עצוב לראות את עלבונה של ג'יני... במיוחד שהייתה דיי מאוהבת בהארי ונפגעה יתר על המידה... אז אנחנו חיפשנו לנו תא ריק ושקט, ןאפילו מצאנו או לפחות כמעט... כלומר מפני שבתא ישן עמוק גבר צעיר. אך זה היה הקרוב ביותר לריק שנצליח למצוא וזה היה טוב למדי בהתחשב בנסיבות. האדם שישן בתא נראה כגבר בשנות השלושים לחייו לכל המאוחר, על פניו היו צלקות רבות שהקנו לו מראה מחוספס מעט אך לדעתי פניו נראו עדינות גם מאחוריהן. שיערו היה חום וחלק וחלקו התחיל להאפיר בטרם עת, ונשזרו בו שערות כסופות מעטות. התעוררתי מבהייתי כששמעתי את רון שואל משהו בסגנון של  ``מעניין מי הוא`` מעל ראשו הייתה מונחת מזוודה ועליה ראשי התיבות   Lupin .J .R .

``ובכן רון מפני שלא ראינו אותו עדיין בהוגוורטס והוא לא בדיוק נראה בגילנו, ואיזו משרה מתחלפת כל שנה מחדש? אה נכון כנראה שהוא המורה החדש להתגוננות מפני כוחות האופל``, רון הביט בי במבט כמעט נפגע, מה שגרם לתהיתי אם הטון שלי היה קשה מידיי. דיברנו על סיריוס בלק. כמובן... אני מוכרחה לציין שיש לי יראת כבוד של ממש לבחור... בריחה מאזקבן היא פשע מורכב ביותר. לכן אני כה חוששת מפניו. לאחר השיחה הקצרה דממה השתררה בתא, רון והארי קנו ממתקים מהמוכרת החביבה בעוד שאני הוצאתי מתיקי ספר על יצורי פלא קסומים ושקעתי בתוכו. הנסיעה עברה במהירות עד שהרכבת עצרה לפתע, הרמתי את ראשי מן הספר כאשר האור בתא כבה והקור החל להתפשט, כנראה עקב קריסת מערכת החימום של הרכבת, שכן גם היא נפסקה. אדים החלו לעלות במהירות על חלונות הרכבת, משהו כאן, נראה לי מעט לא טבעי.

ואכן לצערי מסתבר שצדקתי מפני שלאחר כמה שניות דלת התא נפתחה בפעם השנייה לאחר שג'יני ונוויל נכנסו ודמות שחורה גדולה ורעולת פנים נכנסה אל התא, הקור גבר והרגשתי איך כל טיפת שמחה שהייתה בי נעלמת, כמו לא הייתה מעולם. הבחור התעורר, נעמד על רגליו ומילמל דבר מה על כך שאין בידינו פושע נמלט בשם סיריוס בלק ואיננו מחביאים אותו תחת שום גלימה או מזוודה. הדמות מיענה להסתלק והבחור ביצע לחש כמותו לא ראיתי עדיין ``אקספטו פטרונום``. אור לבן ובהיר יצא מהשרביט ועטף את התא כולו עד שהדמות נעלמה, הארי נפל לאחור ואיבד את הכרתו, התקרבתי אליו בעוד הבחור בוחן את תנועותי ממקומו ורון עדין נראה קפוא, הבחור התישב לצידי קורא בשמו של הארי גם הוא ומנסה להעירו ואכן לאחר מספר דקות הארי התעורר, בטשטוש רב. הפרופסור פצה את פיו סוף סוף ``שלום, הארי שמי פרופסור רמוס לופין, מורה חדש בבית הספר, הנה קח את זה, זה יעזור לך`` הוא הוציא כמה קוביות שוקולד מכיסו והושיט להארי ``תאכל, זה לא מורעל, ותרגיש טוב יותר אני מבטיח" הוא אמר בחיוך שגרם לי צמרמורת מוזרה "הנה קחו גם אתם`` הוא הושיט גם לנו את השוקולד.

לאחר שאכלנו אותו בחוסר תיאבון מובהק שאל הארי ``היצור הזה... מה הוא היה?" ``סוהרסן`` עניתי ``אחד מהשומרים של כלא אזקבן, אבל מה הם עשו כאן?" שאלתי

``ובכן, הסוהרסנים הם יצורים אפלים וקרים המביאים עימם קור לכל מקום אליו הם מגיעים, והם אכן שומרי אזקבן, באמת שאיני יודע מה מעשיהם כאן`` ענה רמוס, `` הרגשתי כאילו לעולם לא אוכל שוב לשמוח`` אמר רון שעדיין נראה חיוור ורמוס הנהן `` הסוהרסנים ניזונים מרגשות וזיכרונות חיוביים וקשים למניהם, כמו כן הם שואבים רגשות של שמחה, לכן לא הצלחת לחוש בה``

"האם יתכן שהם רודפים אחרי מישהו, או אולי משהו? שאינו אמור להיות ברכבת?" שאלתי, " משהו שאת כבר יודעת את התשטבה העלמה..." "הרמיוני גריינג'ר." עניתי לתהייתו בקול רם ולחצתי את היד שהושיט לי. ישבנו בתא עוד מספר דקות ואז רמוס הכריז ``אני אלך להחליף כמה מילים עם הנהג``. ואנו נותרנו בתא. "הרמיוני גריינג'ר" חיכה אותי רון ועפעף בעיניו בעוד הוא סופק את לחייו בידיו במשחק מוגזם. "מה הבעיה שלך רונלד?" שאלתי בטון משועמם בעוד אני חשה את לחיי מעדימות ומנסה לחזור לספר שלי. "הבעיה שלי? נראה לי שמישהי כאן קצת בשוק מהפרופסור החדש" הוא ענה בטון ספק קנאי וספק כועס. "רונלד וויזלי! זה לא עניינך אז סגור את הפה והנח לי. ורק שיהיה ברור שאתה מדבר שטויות." סיכמתי את הנושא בעוד שאני קמה ויוצאת עם ג'יני מהתא ועוברת לתא שלה.

"אז? אני מניחה שרון צודק הא? הפרופסור מוצא חן בעינייך?" שאלה ג'יני בעניין רב.

"מה?! גם את? מה השתגעתם? הוא מורה שלי! כולכם משוגעים! דיי. דיי." האדמתי מאוד אני  בטוחה, כמה מביך! מה עובר להם בראש? הסתובבתי וחזרתי לתא.

בעוד הארי ורון בדיוק מסיימים צחקוקים מוזרים בחדות ועוקבים אחרי במבטם בעוד אני מתיישבת וחוזרת לספר.

משך הנסיע חלף בשקט גם הוא ברובו, עד שג`יני הגיע והכריזה שנגיע בקרוב, וכדאי שנחליף בגדים, היא ניסתה להעיף בי מבט, אךך העדפתח להתחמק מפנייה בינתיים. השארנו את הארי ורון בתא ויצאנו לתא של ג'יני להחליף שם, "הרמיוני..." "מה?" עניתי בתוקפנות, "אני מצטערת לא התכוונתי לחטט...", כעסתי עליה עדיין אבל לא היה לי ברור מדוע, לכן התנצלתי גם אני וסיימנו את הנושא. סיימנו וחזרתי אל התא במהרה הגענו לתחנה בהוגסמיד ואז החלנו בדרכינו לבית הספר, המסדרונות החמימים והמוכרים באור הלפידים היו שוקקי חיים, ומתים גם כן אם נתחשב ברוחות, האולם הגדול והמוכר היה מלא בתלמידים חדשים העומדים לפני המיון ולשולחן המורים ישבו גם האגריד והאדון לופין. מקגונגל ביקה את הארי ואותי, כמובן שהארי עבר בדיקה על ידיי מדאם פומפרי, אך הייתי מודאגת למדיי מהסיבה שזימנה אותי. הארי סיים להתווכח עם פומפרי על כך שלא ישן במרפאה ויצאלחכות לי בחוץ. "הרמיוני, אני לא ממש מבינה מה חשבת כשבחרת לעצמך מערכת שעות עמוסה כלכך... ואינני מבינה גם איך חשבת לעמוד בה בעוד השיעורים בה הם מקבילים..." היא התבוננה בי במבט שואל. "ובכן, לא ידעתי שהשיעורים חופפים, אך כולם כה מרתקים ורציתי להיות נוכחת ו..." מקגונגל מחתה בידה, "הרמיוני, עקב הרצון הטוב שלך להעשיר את הידע שלך החלטתי לעזור לך, לעולם לא אומר לא לתלמיד שמעוניין ללמוד. קחי" היא אושיתה לי שרשרת ארוכה שעליה תליון שדומה במעט לשעון כיס, אך במעט בלבד... הוא היה שונה לחלוטין דומה מעט רק בצורתו במבט ראשוני. " זה מחולל זמן, כך תוכלי להגיע לכל השיעורים" אמרה מקגונגל בחיוך והחוותה לדלת ליציאה בחזרה לאולם הגדול. תלמידי שנה ראשונה החדשים סיימו את המיון. דמבלדור קם על רגליו והאולם השתתק במהרה `` ברוכים הבאים קוסמים ומכשפות צעירים לבית הספר שלנו לשנה נוספת, ברצוני לפתוח במספר הודעות לפני שהסעודה המצויינת שלנו תקהה את חושינו. הראשונה פרופסור רובאוס האגריד יקירנו שהסכים ללמד השנה את הטיפול בחיות הפלא בנוסף להיותו שומר הקרקעות של הוגוורטס ברוב טובו`` מחיאות כפיים חזקות נשמעו ברחבי האולם, אנחנו מחאנו חזק מכולם כמובן עד שדמבלדור הרים את ידיו כבקשת שקט ואז המשיך `` וקבלו בבקשה גם את הפרופסור לופין שילמד השנה התגוננות מפני כוחות האופל`` האולם מלא במחיאות כפיים חלושות, לא מפתיע למדי עקב חוסר ותיקותו של לופין בבית הספר ומראהו הדל. אך אנחנו שכמובן כבר פגשנו בלופין החביב מחאנו בהתלהבות. `` כמו כן אני רוצה להזכיר שהכניסה ליער האסור החופף לשטח בית הספר אסורה בהחלט `` מבטו של דמבלדור קרץ לכיווננו `` אז שנה מעשירה ופוריה לכולכם, ועכשיו בתיאבון!" ארוחת הערב שהופיע על השולחן הייתה נפלאה כתמיד ואחריה עלינו בירכנו את האגריד על תפקידו החדש, הוא כמובן ציין שזאת רק בזכותינו על טיהור שמו בשנה שעברה, מקגונגל סילקה אותנו כשהאגריד החל לדמוע מהתרגשות ואנו עלינו לחדר המועדון (תוך כדי שינה ) ופנינו למיטות, לקראת היום הראשון שלנו השנה, כשכבר שכבתי במיטתי בטרם הצלחתי להירדם, חשבתי על אירועי היום, משפחתי, הסוהרסנים, פרופסור לופין, וכמה שהוא נחמד, ותמיד יש לו שוקולד בכיסים, אני כבר מחבבת אותו. וכמובן לא יכולתי לוותר על המחשבה, שהוא נראה מצויין.

		הפרק הבא