רגע לפני

אמא'לה" חשבתי. " זה באמת קורה". ידעתי. ידעתי שאני חייב לעשות את זה. את המעשה האסור. אני מוכרח. זה עניין של חיים ומוות. מוות שלי או שלו.

בסך הכל, מה דמבלדור תורם לעולם? "אוהו" חשבתי "המון". מה הוא עשה לי? בשבילי? כלום. לפחות בזה יכולתי להתנחם. הוא לא עשה בשבילי כלום. אפשר להרוג אותו בלב שלם.

הכל הוא עשה לפוטר הזה. השחצן, היהיר, המושלם, הטוב, הגאוותן, האמיץ. איכס. פוטר מסתתר מאחורי מסכה. מסכה של צומת לב. מסכה של הכינוי: הילד ששרד.

אולי, אולי דמבלדור כן עשה בשבילי משהו. ניהל את הבית ספר הזה טוב. לא עשה פה חורבה. אבל מה? רק בשבילי הוא ניהל את בית הספר?לא! אני הוא רק תלמיד אחד מתוך המון שנהנה משרותיו.

ליבי געש מרגשות. אני שונא אותו, הרי. אני אמור לשנוא אותו, בתור אוכל מוות. אבל האם אני באמת שונא אותו, זו השאלה. אולי. אני לא סגור על זה.

אמור להיות לי קל להרוג את דמבלדור. אז למה לא קל לי בכלל? כל השנה חיכיתי לרגע הזה. ועכשיו, מה? אני ישתפן? למה כל כך קשה לי לבוא ולומר שתי מילים?

אבל הרי בלי אלבוס דמבלדור, ללא קיומו הייתי חייב ללכת לבית ספר אחר, זר, מרוחק, עם שפה זרה. אבל, רגע. אילו לא היה אלבוס דמבלדור היה מישהו אחר במקומו, זה בטוח.

אילו הוא היה משחית את הוגוורטס? לא מנהל טוב? רע? מבולגן? לא אחראי? יש אינסוף אפשרויות. מי יודע מה היה קורה לולא הוא?

אני בסך הכל אוהב את בית ספר. טוב פה. האוכל טעים ואני משחק קווידיץ'.יש לי יחס טוב. בכל זאת, אני ממשפחת מאלפוי, משפחה עשירה, טהורת דם, מכובדת. למה שיהיה לי רע?

מה אני מתווכח עם עצמי? זו לא שאלה בכלל. זהו. אני חייב לחסל אותו. אין אופציה אחרת. בלי דמבלדור, יהיה אפשר להשתלט על בית ספר. סנייפ יהיה מנהל, ויהיו לי חיים טובים.

זהו. זה לא נתון להחלטתי. לא משנה מה אני מרגיש לגבי זה, זה חייב להיעשות. אני תומך נלהב של וולדמורט. ככה הגדרתי את עצמי, ככה אבי הגדיר אותי. ככה זה.

המעשה צריך להעשות. וכדאי שיעשה מהר. אני לא יכול לסבול יותר. למה שלא נחטוף אותו וזהו? אוף, החיים לא הוגנים. מבקשים מבקשים, ולא נותנים תמורה.

התקדמתי בצעדים זריזים. ממתי נהייתי רוצח כל כך מיומן? ביי ביי דמבלדור. אין לי מה לעשות עם העובדות. אתה הולך למות. זה או אתה או אני.

" אקספליארמוס!"