הסוד הגדול

במקור הואן שוט הזה היה אמור להיות סיפור ארוך אבל גם קצת התעצלתי וגם לא היה לי במה למלא את כול האמצע אז הדבקתי קצת את ההתחלה ואת הסוף והורדתי את רוב ההסברים כך שרוב הסיפור יהיה נתון לפירוש.

קריאה מהנה.

17.9.13

אני מסתכלת על הרחבה כאן ותוהה מה יהיה כאן עוד מאה שנה, מאתיים, אולי אפילו אלף שנים הרצפות בטח יסדקו ויתפוררו לעפר, המדרגות עשויות הבטון בטח יקברו בחול. מה יעלה בגורלו של האילן הטרי ששתלו אמש? האם ימשיך לגדול עד שענפיו יגעו בשמים או שיעקר בגסות מביתו החדש?

אני מסתכלת על המדשאות המתות ותוהה האם הדשא עוד יהיה כאן, ירוק יותר משראיתי בחיי, או אולי כול המקום יוצף בים ולא יישאר בו דבר מלבד מאובן עתיק של טביעות רגליהם של הנערים שעומדים שם כעת, שאונים על הקיר ומעשנים את הסיגריות שלהם בהנאה.

האם כול הבניין הזה, שמכונה בית לימוד, יישאר כאן, ימשיך לעמוד על תילו? או שיהפוך למה שראיתי בו מין הרגע הראשון, בית כלא לנשמה.

האם העמודים המעוטרים יקרסו תחת כובד משקלם או ישתמרו היטב ויהפכו לעדות ניצחת לסגנון הבנייה בתקופה זאת? (למרות שזה גם ככה סגנון יווני).

ועכשיו, הגעתי לשאלה הגדולה מכולם, מה יישאר ממני עוד מאה, מאתיים, אלף שנים? האם אהיה לא יותר מתל עפר? האם מישהו יקבור אותי תחת מצבת שיש מרשימה? או ששרידי המרקיבים יזבלו את האדמה ושורה של כלניות תצמח על מקום משכבי.

אני יודעת שהסוף קרב, בסופו של דבר לא נוכל לברוח יותר אבל אין לי שום רצון לברוח, כשאני חושבת על הכלניות, או המצבה או גל האבנים שיכסו את גופתי לא עולה בי רגש של פחד או עצב, רק תחושת החמצה, מחשבה שיכולתי להצליח יותר, שיכולתי להגיע רחוק יותר.

אבל יותר מכול, כשאני חושבת על יום מותי אני חושבת על היום בו סודי ייגנז לנצח ולא אצטרך לדאוג לגביו יותר, לעולם.

אם זאת, במקום נידח במוחי, אני מקווה שמישהו ימצא את הסוד שלי, מוחבא מאחורי האיקס המוכר שמסמן את מקום המטמון. אבל הסוד שלי הוא לא מטמון, ואני יודעת היטב שאם סודי יתגלה לא אקבר מתחת לשדה כלניות, ושום מצבה לא תונח על גופתי. רק עפר שחור משחור יחסה את קברי המרקיב, רק שכבת עפר עבה.

M

היא הייתה חייבת לקרוא עוד פעם את העמוד הזה, העמוד שממנו הכול התחיל, כול העמודים שאחריו עזרו לה בדרכה אל המקום הזה, חורבות האורנים שמו, אבל העמוד הראשון הוא זה שגרם לה להתחיל במסע המתיש.

היא זכרה  איך התחלתי לחקור, איך גילתה שהתאריך המצוין בראש העמוד הוא התאריך בו מת הקורבן הראשון של המגיפה מהצד הדרומי. המגפה כבר השתוללה בדרום וכולם נסו על נפשם אל הצפון אבל גם זה לא עזר, המוות הגיע גם לכאן, ונראה שלאם היה קשר הדוק אליו.

לאט- לאט, הפכה אם לידידת נפשה, היא גילתה שמכתביה חסרי הנמען החלו לקבל שם בראש העמוד, אם.

היא הייתה בסך הכול נוודת נוספת בעולם, כמו כול מי ששרד את המגיפה של שנות האלפיים, הוריה מתו כשהייתה ילדה, היא לא בטוחה איך, רק שהמין האנושי איבד מכוחו אחרי המגיפה הענקית.

כעת היא הגיעה אל המקום בו הייתה אם, בסך הכול נערה בת 16 שחיה את חייה עד בואה של המגיפה, היא לא הייתה בטוחה אִם אֶם שרדה אותה או לא, רק שהמחברת ששימשה לה כיומן נשכחה מאחור.

היא לא ידעה למה חשוב לה כול כך לגלות את הסוד הזה, הסוד שהיה לאם כול כך חשוב לשמור מכול משמר, אולי כדי שתוכל להרגיש שהן באמת חברות, למרות שהיא בודאי רק תל של אפר, בדיוק כפי שצפתה, כי אם תדע עליה הכול לא יכול להיות שלא יהיו ידידות נפש, היא סיפרה לאם הכול במכתביה החוזרים ונשנים, וכעת היא תדע הכול על אם.

במנהג כתיבת המכתבים היא החלה ברגע שלמדה לכתוב, בתחילה היא פנתה אל הוריה עלומי השם, אבל עם הזמן היא כבר לא פנתה אל מישהו שהכירה, אל פלוני אלמוני כזה או אחר. עד שקראה את יומנה של אם ושמה החל לככב במכתבים שהיוו עבורה פריקה מעול חייה. לעיתים היא חשה שאם שולחת לה עצה בתגובה למכתביה, למרות שידעה שהיא מדמיינת.

"אני כאן, אם," היא מלמלה, מביטה בחורבות שאם קראה להן כלא לנשמה.

בהתרגשות, אולי אפילו בפחד קל היא החלה לסרוק את החורבה, מחפשת את סודה של אם.

היא שאלה את עצמה מדוע קוראים למקום חורבת האורנים, שום דבר לא צמח בחורבות, רק עשבים שוטים. ברגעים כאלו היא תהתה בקשר לשמותיהם של דברים, חורבת האורנים הייתה נטולת אורנים. גם המגיפה הגדולה לא הצדיקה את שמה, אף חיידק לא גרם למותה של אלפים, לא, מה שגרם למותם לא היה מה הוא היה מי.

היא עקפה בקושי סלע שבודאי היה בעבר חלק מקיר או דבר בנוי אחר והגיעה אל גבהה תלולה.

היא התקרבה אליה בהיסוס, בוחנת פינת אבן סימטרית שבלטה מתוך הבוץ.

'המדרגות,' הבזיקה המחשבה בראשה. בזהירות, כדי לא להידרדר חזרה לנקודת ההתחלה, החלה מטפסת על המדרגות הנסתרות, תוהה האם היא בכלל בכיוון הנכון.

בראש התל עמד לא בניין עתיק, היא ראתה אותו עוד מרחוק אך רק כעת, במרחק מטרים ספורים ממנו, כשהיא איננה יכולה לראות את גגו מבלי להישכב על הקרקע, היא הבינה כמה מסוכן הוא.

כשרעד עובר במורד גבה היא נכנסה אל הבניין המתנודד והחלה הולכת במסדרון מעופש.

קורי עכביש מילאו את דרכה ואבק הציף את ריאותיה, היא גוננה על עיניה בידיה כשהיא מביטה בדלתות הממוסמרות בקרשים דרך החריצים שבין אצבעותיה.

היא המשיכה ללכת, רגלה שקעה מעט בטינופת שכיסתה את הרצפה, היא כבר התכוונה לצאת מהמקום הקטלני כשהיא מצאה אותו.

דלת העץ כבר הרקיבה לחלוטין, כול שנשאר ממנה היה עובש ירוק וציפוי הפלסטיק החיצוני. והקרשים הממוסמרים שיצרו איקס מושלם כמובן.

לרגע אחד היא היססה אבל לאחר שנייה של מחשבה היא שלפה מתיקה סכין וחתכה בקלות את העץ המרקיב.

ואז, באיטיות ואם זאת בנחישות, היא הושיטה את ידה אל הידית ופתחה את הדלת.

המראה הציף את עיניה. שלד, לא גדול בהרבה מגודלה שלה, אחת מצלעותיו הייתה שבורה וידו ורגלו השמאלית נעדרו מהמקום. אך לא בכך נגמר הדבר, מאחוריו שכב לו עוד שלד, בחוש היא ידעה שזאת הייתה אישה, מתחת לעצמותיה הנקיות עד בחילה הונח לו סכין. ליד האישה היה שלד נוסף, ולידו שלד נוסף, ולידו שלד נוסף, כול החדר הוצף בשלדים מתפרקים ונקיים בצורה שרק שלד בין מאות שנים יכול להיות.

לרגע היא רק קפאה במקומה וברגע הבא חזרה על עקבותיה בריצה.

"אני סיפרתי לה הכול!" היא אמרה בזעזוע, "אני סיפרתי לה הכול והיא הרוצחת! היא המגיפה!" היא צרחה בהלם, בורחת מחורבת האורנים, זורקת מידה את המחברת עם כתב ידה של אם בלי להביט לאחור, דמעות מכתימות את עיניה וליבה מחסיר פעימה, היא איבדה את החברה היחידה שאי פעם הייתה לה.

בחדר מלא הגופות הרימות עוד חגגו על שארי הבשר של גופה בודדה, מתחת לעצם האגן ניתן היה לראות שריד בד למה שפעם הייתה חצאית כחולה.

הגופה הונחה במרחק מה מכול שאר הגופות, היה ברור שהיא הייתה הראשונה שמתה ומראה היה המזוויע ביותר, אך מה שגרם לכך לא היה העובדה שחלק עצמותיה היו מרוסקות או שגולגולתה עוד הייתה מוכתמת בשארי מוחה.

מה שגרם לגופה להיות המזוויעה ביותר מבין הגופות בחדר הייתה האופן בו לפטה קופסת עץ מרקיבה ששתי רצועות פליז יצרו על המקום בו פעם היה מכסה איקס מושלם.