טום ואנדרולו רידל האב

"את מכשפה, ובכל השנים הללו כישפת אותי שאוהב אותך?"

טום ואנדרולו רידל היה המום וכועס כפי שלא היה מעודו. הוא הביט במרופי אשתו בעיניים נדהמות, כאילו ראה אותה לראשונה בחייו.

"חשבתי שתאהב אותי עם הזמן..." מרופי ניסתה להסביר. דמעות נקוו בעיניה.

"מה יש להסביר?" הוא ירק בזעם. הוא שנא שמשקרים לו. "את כישפת אותי! כל הזמן הזה...!"

"נהגתי בטיפשות." היא הודתה. "אבל עשיתי זאת רק כי אני מאוהבת בך. רציתי שיהיה לנו טוב... אל תלך, טום. בבקשה!"

טום כעס מכדי להקשיב, מכדי לחשוב בהגינות. בכל הזמן הזה הוא חי בשקר... המחשבה הזאת העבירה אותו על דעתו.

"אם לא היית פוגעת בי," הוא הבהיר בגסות. "אולי היה לנו סיכוי יחד. אבל עכשיו, אני מביט בך, וכל שאני רואה זה את השטן בגוף אישה!"

"טום-"

"די! קולך מעורר בי חלחלה!" הוא צרח עליה, בעודו תוחב למזוודה גדולה ועמוסה בבגדים כמה זוגות תחתונים. "אני הולך!"

"בבקשה..."

"אמרתי שתשתקי!" הוא התאפק לא להרים יד על אשתו במרמה. כעת הוא נאבק ברוכסן המזוודה, שנכנע לו עד מהרה.

מרופי עשתה שוב טעות גדולה: מרוב הפחד לאבד אותו, היא שלפה אוטומטית את שרביטה.

"את מתכוונת לכשף אותי שוב?" הוא צרח בזעם. "או שהבנת סוף סוף שאני לא מתכוון לחיות איתך יותר, אז החלטת להיפטר ממני לעד?"

"טום, אני לא רוצה לאבד אותך-"

"כבר איבדת! איבדת ברגע שכישפת אותי! איך לא הבחנתי במזימה שלך קודם?..."

מרופי השכילה לא להסביר לו את גודל השפעת השיקוי שרקחה, כדי לא להכעיס אותו יותר. היא עמדה והביטה בו בחוסר אונים, שוקלת בליבה מה לעשות.

טום גרר אחריו ברעש רב את מזוודתו לסף הבית.

"שלום ולא להתראות, מורפי!" הוא אמר בקול כועס, עיניו רושפות שנאה.

"חכה רגע, טום!" היא התחננה.

בחרונו, הוא סתר לה על לחיה. ההלם שיתק אותה למספר שניות, שהספיקו לו בהחלט- הוא חלף על פניה, ורץ במהירות הגדולה ביותר שאפשרה לו המזוודה. הוא לא הביט לאחור, ולא ראה איך מרופי קרסה בחוסר אונים בפתח הדלת, חפנה את פניה בכפות ידיה ומיררה בבכי.

השיחה הזאת הייתה כישלון מוחץ. היא אפילו לא הצליחה לומר לו שהיא נושאת ברחמה את תינוקו...

טום רידל לא עצר לשנייה אחת כדי לשאוף אוויר. הוא חש נבגד, אסיר... מוחו לא היה מסוגל לעכל את העובדה המרה- כל חייו היו שקר אחד גדול. מרופי כישפה אותו, שמה אותו ללעג ולקלס בפי כל חבריה... מה לעזאזל היא חשבה בדעתה כשכפתה עליו לאהוב אותה?

הוא נשבע לעצמו שלא יראה אותה שוב, ויותר מכך- הוא גמל בליבו למחוק את קיומה מזיכרונו. היא נשארה לבדה מאחור, והוא המשיך לבדו קדימה.

מזל, הוא חשב לעצמו. מזל שלא עשיתי ילד לנחשה הזאת. אני לפחות לא אמללתי מישהו חף מפשע, בניגוד אליה...

המחשבה ההיא הייתה מעודדת במקצת- אין אף זכר לתקופה הבזויה שעברה עליו.

לא היה לו שום מושג עד כמה הוא טועה...

~

עברו כתריסר ומחצה שנים מאז שטום שב להתגורר עם הוריו העשירים. הם לא שאלו הרבה שאלות על שיבתו הפתאומית- הם אף פעם לא שאלו שאלות שיראו מהתשובה שלהם. הם אפילו לא הרגישו כמה שבור הוא היה, ולא צפו בליבו שהתאחה אט אט והתמלא בתחושות נקם שהתבטאו באכזריות נוקשה. טום נשבר לרסיסים, התגבר והציב לעצמו את יעד הנקמה ללא שהוריו לקחו חלק בדבר- אך הוא לא התלונן על כך. הוא העדיף שהוריו יעלימו עין מרגשותיו וממעשיו, על פני שיחדרו לעומק ליבו וישכלו את תוכניותיו, שהיו כמעט תמיד אכזריות למדי.

הוריו של טום היו, על-פי דעת הקהילה הרווחת, זוג עשירים פוצים וגאוותנים. טום לא בחל בכך- להיפך, הוא שאף להיות יותר מהם; יותר עשיר, יותר גאוותן... לא הייתה לו סיבה לפחד מיחסי החברה- הם היו עשירים דים על-מנת להבטיח את ביטחונם. משפחת רידל ידעה שאיש אינו סובל אותם, אולם זה לא היה אכפת להם כלל ועיקר.

אולי פעם טום שאף להיות טוב יותר מהוריו, אולם מאז השתנו דברים... מאז שטום רומה, הוא לא חש נקיפות מצפון להרע לאיש- הוא תירץ זאת לעצמו בעובדה שכל מה שלא יעשה, דבר לא ישתווה למה שמרופי עשתה לו...

הבית הגדול היה תמיד שקט- הוריו היו אנשי מעשה יותר מאנשי שיח, והוא היה בנם היחיד. המשרתות שהורשו להסתובב בבית ידעו היטב לשמור על השקט; שאם לא כן, הן ידעו, הן יטופלו במיידית. או במילים אחרות, במצב הטוב לא תהיה להן עבודה בלבד. במצב הפחות טוב, גם לא יהיו להן חיים. כלל הרהיטים שבבית משפחת רידל היו תמיד כה מצוחצחים, מבריקים וקורנים, כמו ניסו להתאים את עצמם בהצלחה יתרה לדממה המכושפת.

טום אף פעם לא הבין מדוע חשוב להוריו להקפיד על שקט מופתי שכזה, אולם ברבות השנים הוא למד מהוריו לא לשאול שאלות.

כאמור, בבית שקט כזה של משפחת רידל, כל רחש קל שבקלים נשמע. לכן, כאשר משפחת רידל ישבה לתומה בסלון, שלושתם הופתעו מן הרעש שהפר את הדממה: המשרתת האחרונה כבר יצאה מהבית לפי שעה. איש לא אמור להיות כאן מלבדם.

האב הסיט את פניו מעיתון עבה ועדכני, ועיניו ריצדו לעבר המסדרון בחשש קל. האם, שבדיוק סיימה לטפל בציפורניה הארוכות והמבריקות, הביטה אף היא לכיוון אליו הביט בעלה. טום, שהיה עסוק במחשבה איך להכאיב לבחורצ'יק שהשמיץ אותו אתמול, הביט בהוריו באדישות.

בתחילה נשמעה רק חריקה קלה של דלת, ואז הרעש נמוג, עד כי בני המשפחה תהו אם הרעש היה פרי דמיונם בלבד. אולם מקץ דקות אחדות, קול פסיעות עבות נשמעו היטב במסדרון- מישהו התקרב אליהם.

הוריו קמו מהספה בחשש, אולם בנם- שהבין בחלון בחולמנות- לא טרח אפילו להסתובב.

הוא היה מסוגל לבהות בחלון עוד שעות, אלא שקולו של גבר זר משך את תשומת ליבו. הקול חזר פעמיים על אותו צמד מילים: "אבדה קדברה".

טום שמע שתי קולות חבטה רכות, הוא רטן לעצמו, תוהה מי מעז להפריע לו ולקטוע את מחשבותיו, והתיק לבסוף את מבטו מהחלון. כאשר הסתובב, הוא קפץ כנשוך נחש:

שני הוריו שכבו על השטיח בצורה מוזרה להפליא, אך הזר משך את תשומת ליבו יותר מכל- בפתח הסלון עמד נער בן 18, מבט פרוע של רוצח בעיניו ושרביט המופנה כלפי טום בידיו.

נשימתו של טום נעתקה כאשר בהה בנער- הוא הרגיש כי רטט קל עבר בגופו: הנער היה דומה לו במראהו כשתי טיפות מים.

המחשבה הראשונה שעלתה במוחו הייתה שהוא קוסם- משמע שמרופי שלחה אותו. לא הספיק לה להרוס את חייו, היא רוצה גם נקמה... לרגע מחשבה פעורה עלתה לראשו: הוא ירוץ, יחטוף מהנער את השרביט, ואחר יהרוג אותו באמצעות סכין קטלנית שנהג לשאת עימו לכל מקום.

אולם המילים שבקעו מגרונו של הנער גרמו לטום להתאבן במקומו, ולפעור את עיניו ופיו בהפתעה בלתי מוסתרת:

"שלום, אבא." אמר הנער, חיוך מטורף שפוך על פניו. טום הרגיש כאילו בלע את לשונו.

"מה יש, מפחד?" הנער התקרב אליו באיום. "בצדק! אתה יודע כמה דמיינתי את הרגע הזה- לנקום בך, במי שהרס את חיי?!"

טום לא הבין על מה הוא מדבר. כלום לא הגיוני! מה...? איך...?

"אל תדאג, אל תדאג." הנער הבטיח ברוגע, אם כי טון דיבורו שידר אחרת. "אני אדאג באופן אישי לכך שתבין הכל לפני שאהרוג גם אותך."

גם?

הנער, כאילו קרא את מחשבותיו, החווה בראשו לעבר הוריו. הוא הביט בהם, והתחלחל; הנער הזה רצח את הוריו!

"ספר לי, מה המרגש?" הנער התגרה בו. "כעס? נקמה? יופי, כי גם אני מרגיש כך כלפיך- רק שלרוע מזלך, אני אזכה לממש את נקמתי, ואתה לא."

כל נים ונים מגופו של טום דרש נקמה. הוא החל לאבד שליטה לגמרי. הוא יחבוט בנער הזה עכשיו, ויהי מה!

"זהירות!" הנער דיבר אליו כמו אל ילד קטן. "תנועה אחת שלא במקום, ואני הופך אותך לגוויה."

"מה אתה רוצה?" שאל טום. הנער הזה מטורף כמותו, הוא ידע. הוא החל להזיע.

"רק לספר לך סיפור קטן." הנער חייך. "ותקשיב לו טוב, כי אם אשים לב שאינך מגלה עניין..." הנער עשה בידו תנועה מאיימת על צווארו. טום בלע את רוקו בשקט.

"קראת לי אבא קודם..." טום התקשה לומר זאת בקול; יותר מהחשש לחייו, הוא ירא מהתשובה לשאלה הרת גורל זו.

"יפה, אני כבר רואה שאתה מקשיב." הנער החל לפטרל סביבו, באיום קל.

"יש אישה אחת בשם מרופי... אני מניח שכולנו מכירים אותה?" לחש הנער הישר לתוך אוזנו השמאלית.

"אני מניח שאתה יודע את התשובה, אם אתה כאן." ענה טום בקול זועף. הנער צחקק. ללא ספק, לאביו המוגל יש אומץ...

"גבר מסוים מאוד שבר את ליבה של מרופי- הוא נטש אותה. מרופי המסכנה, שהייתה אז בהריון מאותו אידיוט, נאלצה למכור כל גרוש שלא היה לה על הנשמה כדי לשרוד." קולו של הנער נעשה מסוכן יותר, ופסיעותיו מהירות יותר. "היא הייתה עד כדי כך אומללה וחסרת כל, עד שמתה בלידתה."

טום לא הגיב- הוא התקשה לעכל את כל המידע שהנער הכניס במשפט בנשימה אחת: מרופי הייתה בהריון?! היא מתה בלידה?! הוא לא ידע על כך דבר. אילו היה יודע... אולי הכל היה נגמר אחרת.

"הילד המסכן שלה נאלץ לסבול בבית יתומים, עד כמובן שהגיע המכתב שקיבל אותו לבית האמיתי שלו- לבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות!" עיניו של הנער נצצו במקצת כאשר הגה את שמו של בית הספר. "הוא סבל והתענה בבית היתומים, אבל בסוף פיצו אותו... ועכשיו הילד הזה נעשה כבר נער, והוא סיים את בית הספר בהצטיינות יתרה. אז הוא חשב לעצמו- מדוע שהמוגל שהרס את חייו כשנטש את אימו יחיה לו בשלווה ובנחת עד לקץ הימים, בעושר ואושר? אז הוא החליט לחפש אותו, ולנקום."

נשימתו של טום נעתקה, אם כי הוא ידע שהרגע הזה יגיע. הוא מעולם לא הרגיש מאוים... איומים כאלה הוא הכיר מהסרטים בלבד, ושם זה נגמר רע, רע מאוד.

"לפני שמרופי מתה, היא הספיקה לקרוא לילד בשם אביו... אתה יכול לנחש איך קראו לו?" הנער שאל בשקט. הוא נעצר במקומו, בדיוק לפני טום, ונגע בקושי בליבו של טום עם קצה שרביטו. עיניו נצצו ברשעות טהורה.

"טום ואנדרולו רידל." טום לחש באימה הולכת וגוברת.

"יפה מאוד, אני שמח שהקשבת." הנער לא הניד אף שריר בפניו. "אתה יודע למה סיפרתי לך את זה? סיפרתי לך את זה כדי שתבין, כדי שאימתך תהיה טהורה כאשר אהרוג אותך. אני מתעב את המילה שאני הולך להגיד עכשיו, אז אומר אותה רק עוד פעם אחת: רוצה לומר כמה מילות פרידה לפני שתצטרף להוריך, אבא?"

טום בהה בו כמשותק. הכל היה מהיר מדי, כמו החיים שלו. זה הבן שלא... זה בלתי נתפס... רגע, הוא... הוא חייב לעשות משהו! הוא חייב לומר משהו! אולי לומר שהוא מצטער? שהוא אוהב אותו? טום מיהר למחוק את הרעיונות הללו מראשו- ברור שהילד רק יכעס יותר. הוא כעס יותר כשמרופי אמרה לו זאת...

"אני אקח זאת כסירוב." הנער לחש. טום עצם את עיניו.

"אני רוצה שתביט בי כשאהרוג אותך!"

טום מלמל תפילה נואשת, טרם פקח את עיניו. עיני בנו היו דומות עד כאב לעיניו- החל בצבען, וכלה באחרון זיק הרוע שהיה בהן. הוא תהה אם הנער יהיה מסוגל להרוג אותו; אחרי הכל, הוא אביו... אב כה כושל, אולם אב.

הוא חייב לשכנע אותו להניח לו לחיות. אולי יגורו כעת יחד, במקום שיהיה רצוי לשניהם, והכל יסלח- ואחרי הכל, כעת גם לטום רידל האב הייתה סיבה לכעס ולנקמה. הוא הביט בעצב בעיניו של בנו, ותכנן לפצוח בנאום.

"אבדה קדברה!" הנער לחש, בפעם השלישית באותו ערב. טום הביט באור הבוהק שבקע משרביטו של בנו באימה. הוא הביט בחרדה איך טום ואדרולו רידל הבן הפנה אליו את עורפו, ואז קרן האור פגעה במרכז ליבו הרוטט.

וטום ואדרולו רידל הבן חייך, ואחר שלף בעדינות את הטבעת של אביו. מחכה לו עוד ערב ארוך...