סליחה

נכתב לאתגר "חוקרי ההיסטוריה" בפורום הפאנפיקים - השלב הראשון.
שם הפאנפיק: סליחה.
שם הכותב: מאיה, take your smile with you
דירוג: PG על אזכור הרצח שפיטר ביצע.
שיפ: ג'ן.
ז'אנר: אנגסט.
ויתור זכויות לג'יי. קיי. רולינג.

~*~

"אתה כאן."
פיטר הרגיש במבטיו של סיריוס עוד ברגע בו נכנס אל תוך מרחבי גן העדן. הוא עוד היה מסוחרר – לפני שניות ספורות הוחלט שמעשו האחרון הוא זה שמנע ממנו להישלח לגיהנום – ונראה שהפגישה המיידית בסיריוס לא היטיבה עימו. הוא השפיל את מבטו, מנסה להתעלם מהגבר המוכר להחריד הצועד לעברו במהירות.
הוא ניסה להתרחק ממנו, אך רגליו השמנמנות לא היו בכושר דיה כדי לצבור מהירות ולהתרחק. סיריוס גמע את המרחק במהירות ותפס בידו. הוא נראה זועם. "מילים אחרונות, עכברוש?"
"אתה... לא יכול להרוג אותי," פיטר גמגם, למרות שהדבר לא עזר לו להתמודד עם תחושת הפחד הנוראה שמילאה אותו. זמן רב הוא חשש מהפגישה עם חברו – אף אחד לא טרח לספר לו שזה נהרג – והכעס שידע שבטח ימלא את סיריוס היה הדבר העיקרי ממנו חשש. הוא דמיין אלפי צורות בהן סיריוס היה יכול לפרוק עליו את זעמו וצמרמורת חלפה בגבו בכל פעם שנזכר בהן. היסיוטים עוד היו טריים במוחו ביחד עם האיומים שזה הפטיר רגע לפני שפיטר העכברוש נעלם בקצה הסמטא...
"זה ביטוי." סיריוס פלט, מתרחק ממנו. "אני לא חלקלק כמוך. בחיים אני לא ארצח את האנשים הקרובים אליי –"
"אני לא רצחתי את קרניים."
"אל תקרא לו ככה." סיריוס פלט מיד. "הוא לא חבר שלך. אתה גרמת לו למות. אתה זה שסיפרת ללורד וולדמורט היכן הם גרים. אתה היית שומר הסוד שלהם ובגדת בהם."
"אני..." פיטר מלמל, מרגיש כיצד לחייו עולות באש. סיריוס לא הבין. הוא לעולם לא יבין. הוא לא שמע את המילים של הלורד, את הדברים שסיפר לו. הוא לא ישב שם שעות, מביט בלורד בעיניים נוצצות ומודה לו שוב ושוב על שפקח את עיניו. הוא לא צפה בהוכחות המכושפות שהוכיחו לו שקרים, לא בכה ויילל זמן כה רב מכאב הבגידה הלא קיימת. הוא לא יבין לעולם, כי האדם היחיד שמעניין אות סיריוס בלק הוא עצמו.
"אין לך דבר להגיד לטובתך." סיריוס פסק. "אני לא רוצה להסתכל בך בכלל."
פיטר הביט בו. הוא לא ידע מה להגיד, איך לנסח את דבריו כדי שסיריוס באמת יאמין לו. הוא ידע שזה רק יגיד שהוא מחפש שקרים, שהוא בורח מהמציאות. בדיוק כמו שירחוני השתמש במשפטים האלה כשסיריוס וג'יימס תכננו להתגנב אל תוך ההגיגית ולבלות זמן ארוך בתוך זיכרון מתוק בתוכה.
הוא נשא את מבטו, מחפש דבר מה להביט בו מלבד סיריוס. השמש הבוהקת מאחוריו סנוורה אותו – למרות שבעולם המתים דבר לא באמת הצליח לגרום לו כאב גופני כלשהו, הדבר גרם לו לתחושת לחץ פנימי בלתי מוסברת – אך הוא העדיף ללטוש בה מבט ולהתענות מאשר להביט בעיני חברו. זו בהחלט הייתה אשמתו. המעשים שעשה לא היו מוצדקים, למרות שרצח הזוג בפרט לא היה פושע. גם אם הוא היה בטוח בבגידתם של חבריו לא הייתה לו את הזכות לעשות להם את אשר עשה. זה היה דומה באופן מחריד למכשפה שהעניקה לנסיכה את התפוח המורעל. הרי היא אומנם לא תקעה בה את הסכין והייתה אשמה ברצח, אך היא זו שייצרה את התפוח ודאגה שהנסיכה תינגס בו, כך שזו אשמתה. ובאגדות היא בהחלט הייתה האשמה הבלעדית בפשע.
"אתה מוכן בבקשה להסביר לי לפחות למה עשית את מה שעשית?" נראה שעבור סיריוס המילים היו דרך לפריקת הכאב שהצטבר אצלו במשך כל כך הרבה זמן. "למה הרגת את כולנו? רצית, כמו הסלית'רינים, להופיע על הקלפים שבצפרדע השוקולד? רצית משרה מכובדת במשרד הקסמים החדש שקיווית שייווצר כשגוש הטינופת יתחיל במסע ההרג שלו?"
פיטר השפיל את מבטו, נושך את שפתיו. המבט הממושך בשמש העלה דמעות בעיניו ובלי להביט במראה הוא ידע שהאדימו. הוא הסב את מבטו ממנה, ממצמץ. "אתה... לא עברת את הדברים שאני עברתי. לא הרגשת את הכאב שהרגשתי. לא האמנת בשקרים ופעלת מבלי להכיר את עצמך." הוא השפיל את מבטו, לא מצליח לדבר יותר.
"אנחנו... ישבנו באולם הגדול ביחד יום אחר יום," הכאב הובע מקולו של סיריוס בעודו לוטש בפיטר מבט שהבהיר שהוא עדיין לא הצליח לגמרי להאמין בכך שהגבר הכחוש הזה, שהכיר כאחד מחבריו הטובים ביותר רוב חייו, הוא הסיבה למות חברו הטוב ביותר. "אני ואתה היינו נוהגים להשפריץ אחד על השני מיץ דלעת. היינו מתחרים בכתיבת העבודה הטובה ביותר ובסופו של דבר שנינו היינו נכשלים..." קולו נשבר. "מה קרה לך, זנב-תולע? היית עכברוש, נותרת עכברוש. בגללך... ישבתי בכלא שלוש עשרה שנה... אתה רוצח..."
"אני לא רוצח!" פיטר התגונן כמעט מיד, אף על פי שידע שדבריו לא נכונים בעליל. הרי הוא היה זה שרצח את שמונת המוגלגים התמימים ברחוב ההוא, זה ששלח את קללת המוות על ילד שמצא את עצמו במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. אך הוא לא הרגיש רוצח, לא חשב את עצמו לרוצח. הוא לא עשה את הדברים כדי לראות את המוות מול העיניים, כמו אדונו. הוא היה שונה ממנו. דרך הרצח מעולם לא קסמה לו, אך רעיונותיו של אדונו הצליחו לשבות את ליבו ולגרום לו להאמין שבכך העולם מתנהל. הוא זכר במעומעם את הלורד אומר: "או שתיטרף, או שתטרוף. ההחלטה היא בידיך, פיטר פטיגורו." המשפט לא יצא מראשו, למרות שלאחר שמת התחיל להבין את הטעות החמורה הקיימת בו.
"אתה לא רוצח." סיריוס גיחך במרירות. "אתה. לא רוצח. אז בוא ותסביר לי בדיוק על מה נענשתי וישבתי שלוש עשרה שנה בכלא?" קולו התחזק ודמעות גאו בעיניו. הוא מחה אותן בידו, מניד בראשו בבהילות ולא מצליח להתיק את מבטו מפיטר. "אתה יודע, אתה באמת עכברוש חלקלק. תמיד הייתי בטוח שהשתנית, שלא נותרת אותו נער שאת שמו החתמנו על מפת הקונדסאים. הייתי בטוח שלא אכיר אותך, כי אתה לא תהיה אותו אדם..." הוא השתתק, סוקר אותו ונושם נשימה עמוקה לפני שהמשיך. "אבל מסתבר שנותרת אותו אחד. מאז ומעולם היית מרושע, פשוט לא הבחנו בכך."
פיטר נשך את שפתו, לא מצליח להתמודד עם הסיטואציה. הוא זכר עדיין את סיוטיו והצטמרר, לא מצליח למנוע מרגשות האשם שהדחיק במשך כל כך הרבה שנים לעלות ולהציף אותו. לא עשית דבר, חשב לעצמו בעוד טעם חמצמץ עולה בפיו והוא מרגיש את הדמעות הזולגות על לחייו. הוא לא הצליח להגיד דבר.
"לפחות תענה לי." הייסורים ניכרו בקול חברו. "אני בטחתי בך. היית חבר שלי. בבקשה, תיתן לי סיבה – לפחות תגרום לי להאמין שנותרת אנושי."
פיטר הניד בראשו. בהתחלה התנועה הייתה איטית, אך הוא הגביר את מהירותה עד שנראה שראשו סתם זז לצדדים במהירות מופרזת וכמעט מצועצעת. "אתה... לא תבין," הוא לחש. "אתה לעולם לא תבין. אתה לא תרגיש את החרטה, לא תדע כיצד אתה מבין שלא משנה מה תעשה לעד תיחשב לבוגד..."
"כי אתה בוגד." סיריוס ירק את המילה. "אני עדיין לא מצליח להאמין שהתלווית אליי לעודד את ג'יימס כשהתאמן שעות בחיפוש הסניץ' על המטאטא שלו. אני לא מצליח להאמין ששנה אחר שנה נסענו יחד באותו התא ברכבת. אני לא מאמין שאתה, דווקא אתה, הכנסת אותי לכלא על פשעים שלא ביצעתי..." הוא נשך את שפתו. "אבל אני לא אהיה כמוך. אני לא אפגע בך. אני לא רוצה ללכלך את הידיים שלי ולהידמות לך, אפילו בקצת."
פיטר לא ידע מה להגיד. הוא הרגיש כיצד נשימותיו נעשות רדודות יותר ויותר וזיעה קרה מכסה את עורו. אך לפתע הוא מצא את עצמו לוחש: "אני... אני... פגשתי את הארי. הארי פוטר. הבן של... של קרניים..."
סיריוס, שפנה ללכת, הסתובב אליו לפתע. במשך מספר דקות הוא לטש בו מבט. "מה אמרת?" הוא שאל לבסוף. מבטו נראה עירני לפתע, ממוקד. ככל הנראה הדאגה לבן סנדקותו והרצון לשמוע עליו היו חזקים יותר מהכעס על פיטר.
"הוא... הוא ביקש... שאני אאזור לו. הוא רצה... לברוח, והלורד עמד... הוא עמד להגיע. אז הוא ביקש ממני... לעזור לו..."
סיריוס התקרב אליו, כורע ברך כדי להשוות את גובהיהם ולהביט בעיניו. "אתה הרגת אותו, פטיגורו? פגעת בו?"
"אני..." הוא לחש, נאנק תחת הלחץ. "הוא ביקש שאעזור לו... הלורד חכם... הוא אמר שאני חייב לו טובה..."
"אני לא מבין אותך." סיריוס טלטל אותו. "הארי בחיים? עשית לו משהו? על איזו טובה אתם מדברים?"
"בשנה השלישית שלו." פיטר בלע את רוקו והמשיך. "הוא בטעות עזר לי לברוח. אני הייתי חייב לו."
"אז מה עשית?"
"שחררתי אותו... פתחתי את הדלת. הוא הודה לי. אמר שהוא יזכור את זה. אבל הלורד, הוא חכם... היד שהוא נתן לי חנקה אותי. הארי... הוא לחש משהו... אבל לא שמעתי... ומכאן אני לא זוכר. המלאכים פתאום היו שם, והם אמרו כל מני דברים..."
סיריוס לטש בו מבט. במשך מספר דקות הוא שתק. לאחר מכן הוא לחש: "למה?"
"למה מה?" פיטר שאל, מופתע.
"למה עשית את זה."
"אני..." פיטר השתתק לפתע, ואז צעק את המילים הבאות, כאילו הגברת הקול תגרום לסיריוס להאמין. "אני מצטער!"
סיריוס הביט בו. במשך מספר דקות הוא לטש בו מבט, ואז התעלם מהמילים האחרונות שפיטר אמר ולחש: "היה לך קשר למאורעות שוולדמורט –" גופו של פיטר הצטמרר מאזכור השם המפורש "– היה אחראי להם? אתה עזרת לו להשתמש בשיקוי הפולימיצי ההוא ולתת אותו לקראוץ' הבן? עזרת לו... לדעת איפה אני... כשפרצתם אל מחלקת המסתורין?" את המשפט האחרון הוא לחש.
פיטר הניד בראשו. "אמרתי לו שאני לא אסכים להשתתף בקרבות נוספים איתך או עם ירחוני. הוא אמר שבכל מקרה הוא לא היה לוקח את הסיכון ונותן לי להתלוות אליו – הרי גם ככה אין בי תועלת – למבצעים החשובים שלו." קולו דעך לקראת סוף המשפט.
לראשונה סיריוס התייחס אל התנצלותו. הוא חיבק אותו לפתע בזרועותיו, מאמץ אותו אל חזהו כמביע כל רגש שלא יכול להיאמר במילים. אך כדי להיות בטוח שהביע את כוונתו במדויק, או אולי סתם כדי לשמוע את עצמו אומר את המילים, הוא הוסיף: "אני סולח לך, פיטר."