בתו של וולדמורט

אמ... כה... סורי לכל מי שראה שיש 2 הודעות וציפה ל-2 פרקים...
פשוט ממש נח לי לחלק את זה ככה: הפיק יהיה מחולק ל-3 חלקים (מסדר עוף החול, הנסיך חצוי הדם ואוצרות המוות), שיישאו את השמות בהתאמה : המהומה בהוגוורטס מתחילה, המהומה בהוגוורטס ממשיכה והמהומה בהוגוורטס מסתיימת. קוראים ישנים של הפיק כבר יידעו את זה ;)

הקוראים הישנים של הפיק כבר יכירו את רוב הפרק הזה (סורי...) אבל יש שינויים (ואפילו משמעותיים) בפרק, אז אני מקווה שהם עדיין ייהנו!
לקוראים החדשים של הפיק אני מציעה לא לקרוא את הפיק הישן כי חוץ מ-2 הפרקים הראשונים הוא יהיה שונה לחלוטין ואתם סתם תהרסו לעצמכם... ואנחנו לא רוצים את זה, נכון? ;)

תודה רבה לכל מי שהגיב!! - ביברית, Paramore ♥, live YOUR life, Barden Bella ו-צ'ו גאה

ותודה רבה ל-Winter Daughter על הביטוא של הפרק!!

-

עולם חדש

"A whole new world, a dazzling place I never knew... Unbelievable sights, indescribable feelings"

פרופסור אלבוס דמבלדור ישב במשרדו, ספר בידיו, כשסוורוס סנייפ דפק על דלת משרדו. המורה נכנס, לא מחכה לתשובה – דבר שהיה אופייני כשמשהו חשוב קרה.

"סוורוס, מדוע באת אליי בשעה מאוחרת זו?" אלבוס שאל בעודו מעיין בספר. ידו מיששה את זקנו הכסוף. משקפיו נפלו מעט ממקומם, כהרגלם. מחשבותיו נדדו בין אירועים עברו לבין אירועי העתיד. היו דברים כה מרובים שהיה עליו לבצע, מרובים מדיי למישהו בן גילו. יותר מכל הוא רצה לשבת בכיסא נח ולקרוא ספר להנאתו, או אולי לסרוג זוג גרביים חמות לחורף, אך פעם אחר פעם החיים מנעו ממנו להירגע ולהנות משקט ושלווה. במובן מסוים זה היה טוב. אלבוס חשב כי הוא היה משתעמם אחרת.

קולו של סנייפ נשמע מקצה החדר,והוא התקרב יותר ויותר לאלבוס. טון קולו היה קריר כתמיד, אך מעט מוטרד ועצבני. "ה...ילדה הזאת ניסתה להתגנב אל תוך הטירה בזמן שערכתי סיור בגבולות שטח בית-הספר. אינני מכיר אותה, וגם לפי בגדיה לא נראה שהיא תלמידה בבית-הספר." היה משהו מוזר בקולו של המורה לשיקויים, משהו... חבוי מאוזניו של אלבוס. בזמנים כמו אלה המנהל ידע כי כשקולו של סוורוס סנייפ תפס טון שכזה, שום דבר טוב לא יכל לצאת מכך.

אלבוס הרים את עיניו מהספר ופגש את עיניו השחורות של סוורוס, קרות ואטומות לעין לא מזוינת, אך מראות רגש כה רב ועוצמתי בפני אלבוס. המנהל עבר במבטו על פניו של סנייפ, ולאחר מכן עיניו גלשו לילדה שאת ידה הוא לפת באחיזה חזקה ומאיימת.

הנערה, בת שש-עשרה או שבע-עשרה לכל היותר, הייתה לבושה בבגדי מוגלגים – חולצה פשוטה בעלת מחשוף רחב, אולי רחב מדיי לנערה צעירה כמוה, ומכנסיים אשר לפי מיטב ידיעתו של אלבוס נקראו 'ג'ינס'. אך פרטיה החיצוניים היו אלה אשר קלעו את מבטו ולרגע קט הוא הודהם. שיערה של הבחורה היה חום, מזכיר מעט את צבע האגוז, אולם בהיר יותר. עיניה היו בצבע הים, כחול כהה ועמוק, אשר הוא ראה רק אצל אדם אחד במהלך כל חייו.

טום רידל.

אלבוס יכל לראות את הדמיון בבירור. תווי פניה הזכירו לו את תלמידו האפל, אולם מי שלא הכיר את טום רידל במשך זמן רב כל-כך כמותו לא היה מסוגל לקשר ביניהם. שפתיה של הנערה היו מלאות יותר מאשר שפתיו של טום. אפה היה מעודן יותר. אך עיניה... עיניה היו זהות כמעט לחלוטין לשל וולדמורט –  אלבוס זכר את העיניים האלו, כהות ועמוקות כמו קרקעית האוקיאנוס, מסתירות בתוכן מחשבות אפלות. אלבוס תהה אם עיניה של הנערה הסתירו את אותו הדבר.

מי היא, הנערה הזאת? אלבוס לא יכל להבין, והוא הרגיש צורך עז בוער בגופו ומורה לו לגלות. בזמנים כמו אלה, יותר מכל, היה עליו לדעת הכל.

הוא חייך ברוך. "סוורוס, עזוב בבקשה את הנערה."

סוורוס עשה כמבוקשתו, מסיר את אחיזתו מידה, אך עיניו עדיין הביטו בה, חשדניות ומחשבות. מה היה הדבר המוזר שאלבוס שמע בקולו של המורה לשיקויים? האם סוורוס, סוורוס אשר בילה זמן רב כל-כך בחיקו של הלורד האפל, הצליח לזהות קשר כלשהו בין השניים גם כן?

"תודה על העדינות..." קולה של הנערה היה סרקסטי, ושפת גופה הייתה דרוכה ומחושבת. היא הייתה מפוחדת, או מוטרדת לכל הפחות, אלבוס שיער. היא הייתה שונה בזה מטום. וולדמורט הצעיר לא היה כה קל לקריאה בעיניו של אלבוס.

"מה שמך, ילדתי?" הוא שאל, מניח את הספר שהחזיק.

"רוז." היא השיבה בקצרה. היא התיישרה והחליקה את שיערה הארוך. עיניה נדדו בין החפצים שבמשרדו, נפערות מעט בכל פעם שנחתו על משהו קסום - הפניקס, הדיוקנאות עם האנשים בהביטו בה בסקרנות – היה ברור שהיא לא הייתה רגילה למראות כאלה.

"רוז? רק רוז?"

היא הנידה את ראשה לשלילה. "רוזמארי קלאריסה סמית'." היא אמרה ביובש. אולי שמה המלא לא מצא חן בעיניה. אולי משהו אחר, אפל יותר, היה קבור בתוך חוסר החיבה.

הדמיון בינה לבין טום רידל לא היה יכול להיות מקרי. לא בזמנים כמו אלה. אך מי היא הייתה, אלבוס תהה. ויותר חשוב, מה היו כוונותיה? הוא היה חייב לגלות. עוטף את עצמו בהילה של נינוחות ושומר על קור רוח ורוך על פניו, המנהל של הוגוורטס שאל. "רוזמארי, האם השם טום רידל אומר לך משהו?"

הנערה הרימה את גבותיה, ההפתעה מתפשטת על פניה במהירות. "זה השם של אבא שלי. איך אתה מכיר אותו?" חשדנות נשמעה בקולה, והיא שילבה את ידיה על חזה בהגנתיות. בזווית עינו אלבוס ראה כיצד סוורוס נדרך מעט – גם הוא ידע את שמו האמיתי של וולדמורט.

זה היה תורו של דמבלדור להרים את גבותיו, הוא פשוט לא הצליח להתאפק. האם היה יכול להיות שזוהי בתו של טום רידל? בתו של לורד וולדמורט, שלא ידע חמלה או אהבה? הדמיון בהחלט נוכח, הוא היה חייב להודות. וגם... משהו בתוכו של אלבוס אמר לו כי זה נכון. הוא מאז ומעולם בטח בחוש שלו – הוא כמעט תמיד צדק.  ואם החוש שלו אמר לו הפעם שהנערה שעומדת מולו אכן בתו של הלורד האפל...

"בת כמה את, רוזמארי?" אלבוס שאל, נימת סקרנות מזדחלת לקולו הנינוח.

"שש-עשרה וחצי." רוזמארי עדיין המשיכה להביט בו בחשד, ללא ספק שמה לב לכך שהשאלה שלה לא נענתה. אם כך, היא הייתה צריכה להיוולד כשנה לפני סוף המלחמה. איך זה קרה? אלבוס אמר לעצמו שיחקור את העניין לעומק.

"ומה עשית בגבולות בית-הספר שלי בשעה כה מאוחרת?" אלבוס שאל, סקרנותו גוברת מרגע לרגע, "הינך מכשפה" הוא הצביע על השרביט הנוסף בידו של סוורוס, "אני יכול?" רוזמארי הנהנה קלות. סוורוס נתן לו את השרביט של הנערה, ואלבוס סרק אותו במהירות.

"אינני מומחה, אך נדמה לי כי זה דובדבן, לא כך?"

"כן, עם נימי דרקון." רוזמארי אמרה.

"נפלא! אך לא זכור לי כי נשלח אלייך אי פעם מכתב מהוגוורטס. הדבר איננו אפשרי, לכן זה מסקרן אותי כל כך." גם זו הייתה תעלומה חדשה שנגלתה בפניו. כיצד הדבר ייתכן שעקבות האנרגיה הקסומה של הנערה נעלמו מעל-פני שטחה של בריטניה. הכשוף שבעזרתו כל קוסם חדש שנולד בשטחה של בריטניה נרשם אוטומטית להוגוורטס היה גאוני – הוא זיהה כל אנרגיית קסם חדשה שצצה ברשת אותה הוא פיזר ברחבי המדינה. זה פשוט לא היה הגיוני שהנערה הזאת – מכשפה לכל דבר – חמקה מהשפעתו של כשף זה. האם זה היה אמצעי הגנה שאביה גרם לו? או שמא אמצעי הגנה מאביה? עוד ועוד שאלות...

"גם אני לא ידעתי שאני מכשפה עד לפניי שבועיים." רוזמארי אמרה, נראית מעט יותר פתוחה ובטוחה.  "תמיד קרו לי דברים מוזרים, עוד כשהייתי קטנה, אבל הפסיכולוגית שלי תמיד מצאה לזה הסברים הגיוניים. וואי, כמו הפעם ההיא שדחפתי את מירנדה ריינולדס והיא עפה עשרים מטרים. חשבתי שהרוח הייתה חזקה באותו יום – כשאת שוקלת 27 קילו בגיל 15, הגיוני מאוד שאת יכולה לעוף... אמ, סליחה." היא התנצלה לאחר שראתה את מבטו המשועשע של אלבוס – היא סטתה מסיפורה, "בכל מקרה, לפני שבועיים בראשון לספטמבר, התהלכתי לי ברחבי לונדון – אני תמיד עושה את זה ביום הראשון ללימודים, קונה גלידה ונפגשת עם אמא לארוחת ערב.

"מאמא עוד לא הגיעה, אז הסתובבתי קצת עד שראיתי פאב. הוא היה דיי מוזר – אנשים עברו לידו ואף אחד לא שם לב שהוא שם. קראו לו 'הקלחת הרותחת'. השם סיקרן אותי, אז נכנסתי אליו. האנשים שם היו מוזרים, לא שהאופנה שלכם מוזרה, אדוני, אבל לא כל יום רואים גלימות צבעוניות על אנשים בוגרים. שם פגשתי את מר מודי. איש מוזר – הוא היה מצולק כולו והייתה לו עין מזכוכית שזזה כל הזמן. הוא ניגש אליי ואמר לי: 'מכשפה צעירה, את אמורה להיות עכשיו בהוגוורטס! לאן הדור הצעיר הידרדר. אף פעם לא נמצאים על המשמר! אפילו את השרביט שלה היא לא לקחה!'

"בהתחלה צחקתי עליו, הבן-אדם נראה משוגע. 'אדוני,אתה בסדר?' שאלתי אותו. 
'אני בסדר? מבין שנינו את חסרת השרביט – מה אם כוחות האופל היו מתנפלים עלייך ברגע זה? מה היית עושה?' הוא הבין שמשהו לא בסדר כשהוא ראה את המבט שלי, אבל אתה יכול להאשים אותי? 
'מכשפה? אני? אדוני,אתה בטוח שאתה מרגיש טוב?' שאלתי אותו. חשבתי שהוא היה מסומם. אז הוא עשה את הדבר היעיל ביותר שיכל לעשות – לקח את שרביט הקסמים שלו ומלמל משהו.

"אחת הצלחות שהייתי לידנו התחילה לרחף. זה היה מגניב, אפילו שהתחלתי לחשוב שאני זאת שהייתי תחת השפעת סמים. הוא סיפר לי על קוסמים, על בית הספר הכי טוב לקוסמים – הוגוורטס," אלבוס חייך. "ועל עוד דברים. הלכנו ביחד לסמטת דיאגון, ככה קוראים לזה, נכון? שם קנינו לי שרביט. הבטחתי לו שאני אחזיר לו את הכסף ברגע שיהיה לי. אחרי זה מאמא הגיעה, ואז היא התחילה לחשוב שאנחנו תחת השפעה של סמים. היא לא האמינה אבל אחרי שמר מודי דיבר איתה והראה לה למה הוא מסוגל היא הסכימה לשחרר אותי.

"מר מודי הכין לי מפתח מעבר לקרבת הוגוורטס. הוא אמר לי להגיע להוגוורטס מהר ככל האפשר ושם להביא את המכתב הזה," היא הוציאה מכיס במכנסיים שלה מעטפה לבנה. "למנהל... שזה אתה?" היא הפנתה את שאלתה לאלבוס. הוא הנהן ורוזמארי ניגשה אליו ונתנה לו את המעטפה.

באצבעות רזות ארוכות, מקומטות מזקנה, אלבוס פתח את המעטפה והוציא ממנה דף נייר עליו כתוב בכתב ידו של אלאסטור מודי.

אלבוס,
אני לא יודע איך היא לא קיבלה את מכתב הקבלה לבית-הספר בגיל אחד-עשרה,
אבל הייתי רוצה מאוד שהיא תלמד בהוגוורטס.
אני מרגיש שהיא תהפוך להיות קוסמת מרשימה אם היא תלמד.
אני מקווה שתכניס אותה לבית-הספר ותאפשר לה ללמוד.
מקווה שתסכים לבקשתי,
שלך,
אלאסטור מודי.

אלבוס הביט בנערה. מחשבות וחישובים רבים עברו במוחו, בחלקם הוא התגאה, באחרים לא, אך הוא חשב על כל אחד  ואחד מהם בכל זאת, יודע שאם הוא לא יעשה זאת, אף אחד לא. לבסוף הוא החליט. "אלאסטור ביקש ממני לאפשר לך ללמוד בבית-הספר שלי למרות כל השנים אותן פספסת. אינני רואה כל סיבה לא לאפשר לך לעשות זאת. אך לפני כן..."

הוא סיפר לה אודות הלורד האפל.

"בן זונה..." היה כל מה שיצא מפיה. "אוי, אני מצטערת אדוני. התכוונתי לזה שאני לא מבינה איך האקס של אמא שלי הוא... הקוסם האפל ביותר בזמננו. במיוחד עם כל מה שסיפרתי לי על איך שהוא מתייחס לאנשים רגילים – הוא לא היה אמור לשנוא את מאמא או משהו כזה?"

"כנראה שאמך הייתה יוצאת מן הכלל." המנהל ענה לה בסבלנות. הנערה התלהבה כל כך, שהמילים יצאו כמו טיל מפיה.

הוא קם והוציא ממדף גבוה מצנפת ישנה ומרופטת. מצנפת המיון. "אלבוס, שנת הלימודים רק התחילה, וכבר ביצעתי את מחויבותי לשנה זו. מה אתה רוצה ממני?" המצנפת שאלה, מפהקת. בזוית עינו הבחין אלבוס כי מבטה של רוזמארי היה דבוק למצנפת. עיניה היו רחבות כל כך, שנדמה היה כי עיניה ייפלו מגולגולתה בכל רגע.

"אני צריך שתמייני את הבחורה הזאת, רוזמארי. אני מבין כי היא לא בגיל הממוצע למיון, אך אני מבקש שתעשי זאת בכל-זאת." הוא פנה למצנפת וזו נאנחה.

"אלבוס, אלבוס... אני תמיד עושה בשבילך טובות. מתי אי פעם תחזיר לי אותן?" המצנפת גיחכה ביובש. 

אלבוס התקרב לרוזמארי, אשר נראתה כאילו היא רוצה להירתע אך בכל זאת לא זזה ממקומה. הוא הניח את המצנפת על ראשה של הנערה ונעמד ליד סוורוס, שעדיין בחן את הנערה במבטו המחושב. אלבוס לא יכל שלא לתהות מה עובר בראשו של המורה לשיקויים. האם סוורוס, בדיוק כמוהו, שאל את אותן השאלות שעלו לראשו של אלבוס? מי היא, רוזמארי? ומאיפה היא באה?

*

רוז מעולם לא ציפתה לשמוע קולות בתוך הראש שלה. היא אמנם אהבה לצפות בסרטי אימה מפעם לפעם, וגם ספרי פנטזיה ומדע-בדיוני שעשעו אותה כשהיא הייתה במצב-רוח לקרוא אותם, אך לחוות משהו כזה בחייה האמיתיים... לא תודה.

אך בכל זאת, ברגע שהמנהל הזקן של בית-הספר הזה – הוגוו...הוגוור-משו... הוגוורטס! – הניח את המצנפת המרופטת שנראתה כמו כל קלישאה עלובה של מכשפות, על ראשה, רוז החלה לשמוע לא רק את הקול של מחשבותיה.

לאיזה בית למיין אותך?

מה לעזאזל זה היה?! רוז הרגישה כאילו גופה רוצה להתכווץ מהפתעה, אך הוא היה מוצק ונוקשה כמו ברזל. מי זה היה, הקול הזה? למי הוא היה שייך? רוז קיוותה שהיא לא משתגעת. היא גם ככה בילתה זמן רב בחייה חושבת ככה, ובאופן מפתיע לגלות שהיא מכשפה היה דיי מנחם - היא לא הייתה משוגעת אחרי הכל.

את לא משתגעת, יקירה. הקול גיחך. אותו הקול כמו למצנפת המדברת המוזרה. זו הייתה היא שדיברה בתוך ראשה? את נחושה מאוד בדעתך, יש לך אומץ, אך את גם מעריכה כישרון טבעי על-פני השקעה מיותרת שלא מניבה פירות וחשיבה מחוץ לקופסה על-פני מסורות. את מזכירה לי מישהו מימים עברו... טום רידל.

אביה... הפתעה נוספת שהכתה ברוז במהלומת פטיש חסרת רחמים. זה היה ביש מזל אמיתי – מעולם לא להכיר את אבא שלך, ואז לפתע לגלות שהוא הדארת' ווידר של עולם הקסמים. רוז לא ידעה בדיוק מה היא אמורה להרגיש בנוגע לכך, כרגע ראשה היה מלא ביותר מדיי חוויות ורגשות בשביל לחשוב בצורה טובה. מה שכן, מכל מה שהמנהל סיפר לה אודות אביה, זה לא היה יכול להיות טוב.

טום רידל הוא אביך? מעניין. מעניין מאוד. המצנפת הגיבה. ככל שאני חושבת על כך יותר, כך סלית'רין נראה מתאים יותר ויותר. אמבציות קיימות אצלך, וגם גאווה ונחישות. כמו כן, אני רואה עניין וזיקה ללמידה, אותן ירשת מגברת סמית'. אישה חכמה היא, חכמה עד מאוד.

כמובן שאמא שלה הייתה אישה חכמה. בעלת שני תארים בכימיה, חכמה ויצירתית שאין כמוה, כזו הייתה מאמא שלה.

אך בנוסף את גם נועזת, מלאת תשוקה ואש. יש לך קוד מוסר, ואומץ וגבורה מוערכים אצלך. היה משהו בכל הגיבורים בספרים שקראת בתור ילדה אשר השאיר בך רושם חזק. הו כן, אני יודעת על כך, אין צורך להיבהל.

הידע הרב של המצנפת המרופטת בהחלט היה מטריד, רוז הייתה חייבת לציין.

באיזה בית לשים אותך, יקירה? החלטה קשה, החלטה קשה... ובכן, אין בידי זמן רב להרהר. אני צריכה לחזור לחבר את שיר לקראת השנה הבאה. לפי כל מה שראיתי בתוך הראש שלך, יקירה, הכי הרבה תתאימי ל... "גריפינדור!"

... גרנפינדאר?

רוז לא הבחינה בכך שאת המילה האחרונה המצנפת אמרה בקול עד שהמנהל לא הגיב. "גריפינדור? בחירה מעניינת."

לרוז לא היה מושג מה היה משמעות הדבר. הכל נשמע מוזר כל כך. היא הצטערה על כך שמר מודי לא הסביר לה יותר על בית הספר. 

המנהל של בית הספר הזה היה מוזר. המנהל הכי מגניב שרוז ראתה בחייה, אבל עדיין, מוזר. אולי זה מה שהפך אותו למגניב כל כך. הזקן הכסוף שלו היה כל כך ארוך שרוז לא ידעה מה היה ארוך יותר – הזקן שלו או השיער שלה. הגלימה שלו הייתה מוזרה גם כן, אבל לרוז היה נדמה שזה בגלל שהיא החשיבה את כל הגלימות למוזרות – מי יילבש גלימה מרצונו החופשי? קוקו שאנל הייתה מתהפכת בקבר.

לגבי האיש המעצבן שגרר אותה לכאן... משהו בשיער השחור השמנוני ובגדיו התואמים הפחידו אותה קצת. אולי זו גם הייתה העובדה שידה עדיין כאבה מאחיזתו ההדוקה. או אולי הדרך בה הוא הביט בה, עיניו השחורות סורקות אותה ומחשבות דברים נסתרים. וחוץ מזה, הוא דמה לעטלף.

בכלל, כל הקטע הזה של הקסמים היה מוזר. מדהים ומעניין, נכון, אבל עדיין מוזר. בתוך תוכה רוז עדיין ציפתה להתעורר מהחלום המוזר הזה ולספר אותו למאמא, שתצחק על הדמיון הפרוע שלה. אולי כדאי יהיה לה לכתוב ספר על כל זה?

*

אלבוס חייך, למרות שבתוכו אינו ידע כיצד להגיב.

איזו בחירה מעניינת זו הייתה, לשבץ את בתו של הלורד האפל לבית גריפינדור. הוא לקח את המצנפת מראשה של רוזמארי, והחווה לעברו של סוורוס, שגם הוא נראה כאילו אינו מבין כיצד דבר שכזה קרה. "פרופסור סנייפ ילווה אותך למעונות של הבית שלך. למחרת רדי לאולם הגדול, שם תפגשי את פרופסור מקגונגל והיא תסביר לך הכל. כבר מאוחר, רוזמארי, לכי לישון. דברייך יועברו לחדר השינה שלך. למזלך, מיטה אחת בחדר של בנות גילך הייתה ריקה. אני בטוח שמחר תחכה להן הפתעה נעימה."

רוזמארי השיבה לו חיוך, מהנהנת, ולאחר מכן הביטה בסוורוס בחשש מסוים, כאילו זה עלול להפוך אותה לקרח במבטו הקר. החיוך שהיא שלחה לעבר המורה לשיקויים היה נסיוני, וכשכל מה שסוורוס החזיר לה היה אותו מבט קריר, חיוכה רק התרחב, ומשהו מעט ממזרי נצנץ בעיניה הכהות.

שנייה נוספת חלפה לפני שסוורוס הסתובב על עקביו ויצא מדלת המשרד, ורוזמארי מיהרה לעקוב אחריו, נפרדת לשלום בהנהון קטן.

שניהם יצאו מהמשרד כשהם משאירים את אלבוס לבדו. ובכן, לא לגמריי לבדו. "מדיי פעם את מחליטה החלטות משעשעות מאוד, את יודעת את זה?" הוא פנה למצנפת בעודו מחזיר אותה למדף.

"הו, כן..." המצנפת השיבה בגיחוך. הוא הביט במכתב של אלאסטור, חברו הוותיק, מתעמק על שרבוטי כתבו המסורבלים במקצת. איזו שנה מעניינת זו הולכת להיות...

-

השיר הוא "A whole new world" מסרט הדיסני "אלאדין". רוז נחשפת בפרק הזה לעולם חדש, מלא קסם, דברים חדשים ואפשרויות. השיר מתאר את הרגשות של רוז בקשר לעולם זה.

הפרק הקודם		הפרק הבא