פחדיו של לוציוס מאלפוי

התעוררתי מעילפון ממושך. טרם פקחתי את עיניי, הייתי יכול לחוש באפסות מצבי; הכאב החד שתקף את ראשי היה כאין וכאפס לעומת תחושת העצב והריקנות שהרעיפו עליי היצורים שידעתי שקרובים אליי כעת יותר מתמיד.

כשפקחתי את עיניי, תחושת המחנק שאפפה אותי הייתה חזקה מנשוא- התא שהקצו לי כאן באזקבאן היה קטן ומלוכלך משציפיתי, ומבעד לסורגי הברזל העבים ריחפו להם בשלווה מטרידה זוג סוהרסנים. אוטומטית גיששתי סביבי בחיפוש אחר שרביטי, אולם ידעתי כי הפעם לא אמצא אותו שם: כמובן שפורקתי מנשקי טרם הושלכתי טרף לסוהרסנים, גם אם הספקתי לאבד את הכרתי לפני כן.

בלב כבד נזכרתי באירועי האתמול, וחרדה עזה תקפה אותי- הם כולם שם בחוץ חפצים במותי! פישלתי, פישלתי בגדול. עד שהצלחתי, במאמצים כבירים, להשיב את כבודי בעיניי האדון, הרסתי הכל בערב אחד...

אני אהרוג את קריצ'ר! אני יודע שהוא רץ לספר לסיריוס בלק על התוכנית שלי... כן, הכל באשמתו- הוא היחיד שיכול היה להתריע על פעולותינו למסדר של דמבלדור.

דמבלדור. שוב חמה בערה בי. דמבלדור תמיד הורס הכל. גם אותו כדאי שאשמיד...

כלומר, כל זאת בתנאי שאצא מכאן חי. זכרתי היטב את פניו האדומות מכעס של קורלניוס פאדג', ודימיתי לחוש בזעמו של האדון על אובדן הנבואה- וידעתי שאני נחשב כמת. ידעתי שהפעם הוא לא ירחם. הפעם הוא לא יסלח; והוא ינקום- בטח שינקום! כשיבוא, גמלתי בליבי, אתחנן לרחמים על נרקיסה ועל דראקו. הם אינם אשמים בטיפשותי, לא מגיע להם לסבול...

ידעתי שמשפחתי חולשתי. התגאיתי בכך, אולם ידעתי שגם האדון יודע זאת.

רציתי לשלוח יד בנפשי, כאן ועכשיו, ולו על-מנת שלא אאלץ לצפות בעינוים של אהוביי, אך אף זאת נבצר ממני- הם יענו אותי הרבה, הרבה מאוד, טרם יניחו לי פשוט למות.

אפשר לומר שהחיים שלי מבואסים. לא, אינני אנוס- מעולם לא הייתי. אולם בחירותיי השגויות עלו לי יותר מדי ביוקר.

ידעתי שהאדון יענה את נרקיסה כדי להכאיב לי. הוא יאלץ אותי לצפות בה צורחת, ישפיל אותה, אולי אפילו יבצע בה מעשה סדום, טרם ירצח אותה לנגד עיניי, והכל רק כדי לשבור אותי הכי שאפשר. המחשבה הזאת העבירה אותי על דעתי.

לא הייתי צריך להינשא לנרקיסה ולהביא לה ילד! אני כנראה לא אוהב אותה מספיק... לו אהבתי, הייתי מונע ממנה חיים שכאלה. הייתי מרחיק אותה ממני- ובכך מבטיח את בטחונה. אולם, כמו תמיד, אנוכיותי השפלה גברה על הכל. דנתי אותה במו ידיי המוכתמות לחיי סבל, אותה ואת בנה.

אילו רק אמש היה נגמר אחרת...

אך האמת המרה הכתה בפניי- הנבואה איננה. נכשלתי, דבר שיגרום לי עוד סבל נפשי ופיזי רב. למעשה, כאן באזקבאן זהו המקום הבטוח ביותר עבורי; האדון לא יתקרב לכאן בזמן הקרוב, הוא בוודאי יוריד פרופיל כרגע... אולם בסוף הוא יגיע גם אליי. הוא ירצח אותי בדיוק כפי שרצח את איגור קרקרוף, בדיוק כפי שעשה לכל מי שאכזב אותו בסדר גודל כזה... למה יש לי לצפות? מדוע שלא אכנע למוות?

חוששני כי אין בידי תשובה לשאלה זו.

הכל בוודאי שמחים לאידי כעת- ומדוע שלא ישמחו? צברתי במהלך חיי הקצרים אויבים כה רבים- ומי שלא שנא אותי, התאכזב ממני.

הכל בגלל פוטר. שנאתי את החלאה הקטן והמעצבן הזה. הכל בגללו- ואני לא מדבר על אירועי האתמול דווקא, אני מדבר על חשיבות חייו בעיניי האדון... הוא גרם לכך שהאדון ירצה כל-כך את הנבואה ההיא, הוא השמיד את היומן שהיווה את תחילת ירידת מעמדי בעיני האדון- הוא הפיל את האדון! הוא הרס את התקופה הזוהרת שנגדעה עם לידתו. אחח, זאת הייתה תקופה... אולם התקשיתי להיזכר בנפלאות הימים ההם כרגע.

הסוהרסנים, הזכרתי לעצמי. לכאן הגעתי בסוף בשל אותו ילד חטטן. הייתי צריך להרוג אותו כבר מזמן- להרוג את לילי אוונס עוד לפני לידתה... אולם, עד לאותה נבואה הרת גורל, כלל לא הכרתי את הפוטרים- איש לא הכיר. הם התפרסמו רק כשהיה מאוחר מדי לשנות משהו- או כמו שאומרים, ולא לחינם, שכדאי לשמור על האויבים שלך קרובים יותר מחבריך...

קפצתי למשמע רחש קל שבקלים. הבטתי סביבי, אחוז טירוף, והבנתי בחרדה שאני הוזה מרוב פחד לנקמה. אחד הסוהרסנים הביט בי, כשואל ללא קול: "רוצה נשיקה? אני צמא, אני אשמח... רוצה?"

התרוממתי מעט ועברתי למצב ישיבה, משעין את גופי על הקיר. נמלאתי דאגה שמא הסוהרסן יעבור דרך סורגי התא וישאב את נשמתי לגמרי. זה הרי גרוע יותר מכל דבר אחר, גרוע יותר ממוות... תזוזותיי המהירות יחסית למצבי הסבו את תשומת ליבי לבריאות גופי הלקויה; ראשי עוד בער בטירוף, ובידי נשאר חותם אדום המודיע בפומבי על-כך שאזיקים נכרכו היטב סביב פרקי ידיו של לוציוס מאלפוי. ואם לא די בכך, כלל לא הרגשתי את רגלי השמאלית. ידעתי שתחת מכנסיי הקרועים למחצה, מסתתר דם קרוש רב. זכרתי בעמעום שמישהו שילח קללה  אל רגליי. לא הייתה אף מראה בסביבתי, אולם הייתי מסוגל לשער לבד כמה דוחה אני נראה כעת...

מישהו צווח מאחד התאים לידי. בוודאי נפח את נשמתו מייאוש. ניסיתי ביעף לפשוט את מכנסיי על-מנת לאמוד על הפציעה, וקיללתי בשקט: מכנסיי נדבקו לנוזל שהתקשה, וסרבו להתנתק מעורי- וכוחי לא היה מסוגל להתעמת כעת עם מכנסיים סרבניות.

היכן לוציוס מאלפוי הגאה והמטופח?

נאנחתי.

לא היה לי כוח לכלום- גם לא למלחמה. כבר לא רציתי לנצח- רציתי רק להבטיח את שלום משפחתי. לא היה אכפת לי יותר אם נרקיסה צודקת וסוורוס סנייפ בצד שלנו, ולא עם ידה של בלטריקס על העליונה, וסנייפ מרגל כפול. העיקר עכשיו זה להישאר בחיים, בכל מחיר, כל המשפחה. והלוואי, הלוואי שהבן שלנו לא יעשה את אותם טעויות שעשינו אנו. הלוואי שדראקו ישכיל להתרחק ולסגת לפני שיהיה מאוחר מדי גם עבורו; אני כבר שגיתי יותר מדי, לי אין דרך חזרה, אבל הוא... הוא עוד תמים, הוא עוד יכול לעזוב הכל- להתרחק מהאדון, לא לחיות בפחד היומיומי הזה שהאדון יכעס בדיוק כשיזדמן לך להיות בסביבתו, לא לתהות עוד כמה זמן נשאר לך לחיות עד שלאדון ימאס ממך... הוא עוד יכול להינצל, ואני יודע שהינצלותו פירושה שמחה לנרקיסה; וכל שחפץ ליבי זה לשמח אותה.

מעניין מה איתם עכשיו... בוודאי האדון עוד לא ייסר אותם למוות, הוא היה טורח ליידע אותי לפני כן. אולי הם בורחים... לא העזתי לקוות שהאדון הניח להם לעת עתה בשל צרותיו הגדולות יותר כרגע- לא הייתי יכול...

זיעה קרה החלה לשטוף את גופי, והחלטתי בכעס להילחם בכוחם הקטלני של שומריי. לא הייתי רעב כלל ועיקר, אולם גרוני שיווע לטיפת מים. אני חייב להילחם בייאוש הזה, אני חייב לשרוד, בשביל קיסי... גופי התמלא שקיקה כשנזכרתי במראה דמותה הענוג ובמגע עורה הרך כמשי. ליבי ניצבט כאשר נזכרתי באהבה המתוקה שעשינו רק לפני יומיים. יומיים מאז שראיתי אותה לאחרונה, זה הכל, וכבר אינני מסוגל להחזיק מעמד בלעדיה. מה לא הייתי נותן עכשיו כדי להיות איתה, בבית, במיטה? שקלתי ברצינות אפשרות של בריחה מכאן, אליה.

'אין לך סיכוי,' הזכיר לי קול עמוק מתוכי. 'אין לך שרביט. אפילו מטה הנחש הנצחי שלך התנפץ לרסיסים.'

הפחד, זהו הרגש הנורא מכל. כלפי חוץ תמיד הפגנתי חוסן ועליונות, אולם תמיד הייתי אפוף פחד... פחד שלא יעריכו אותי מספיק, הפחד להיות פגיע... המטה שלי היה מן משהו סמלי עבורי, משהו שנסך בי אומץ... שוב קיללתי בייאוש, והשענתי לאחור את ראשי- ולפתע הכאב התעצם, עד כדי כך שלא הצלחתי אפילו לפתוח את פי ולהתחנן למעט מים.

אולי אתן לסוהרסנים לנשק אותי? הם עדיין פטרלו סביב תאי בנאמנות והשמיעו קולות עמומים ומתסכלים לאין קץ.

כן, זהו זה- שינשקו אותי, ונגמור עם הכל. אולי אפילו האדון יניח לנרקיסה ולדראקו לאחר שייווכח לראות כמה קשה מצבי, אולי ייתן להם חנינה... לא אכפת לי למות, לא אכפת לי לסבול, לא אכפת לי לשלם על הטעויות שעשיתי; העיקר שהאדון יסלח להם, שלא יפגע בהם על לא עוול בכפם.

ניסיתי בכוח לגרור את עצמי לעבר הסורגים. גופי נעשה כבד יותר עם כל שנייה שחלפה במהירות מחליאה. המאמץ היה גדול בשבילי, גדול מדי...

לרגע אחד ראיתי כוכבים בעיניים, ואז הכל חזר ונהיה שחור; שוב התעלפתי.