אהבתו של דראקו מאלפוי

 "נתראה, חבר'ה" אמר הארי בטון שנשמע כ- 'אני לעולם לא אראה אתכם שוב', וניגש לשולחן המורה.

סנייפ חיכה שאחרוניי התלמידים ייצאו, לפני שהחל בדבריו. כשזה קרה, חבט בשתי ידיו על השולחן ואמר, בקול שקט למדי, שקט וארסי "מר פוטר, מר מאלפוי, התואילו בטובכם להסביר לי כיצד ייתכן שמפה, השייכת לאביו של פוטר והחברים המפוקפקים שלו -" הוא היווה פניו בגועל, מה שגרם להארי להתכווץ מרוב זעם, "נמצאת ברגע זה אצל האדון מאלפוי?!". הוא העביר את מבטו על פניהם. "ואל תנסו לספר מעשיות, אני יודע בדיוק מה זאת פיסת הנייר הזאת!" הוסיף לאחר שהנערים החליפו מבטים.

הארי ניסה לחשוב על תשובה, אך לפני שחשב על דבר מה הגיוני, שמע את הבלונדיני עונה.

"זה פשוט מאוד, פרופסור," הוא אמר בחיוך השחצני הרגיל שלו, "ראיתי את המפה אצלו ורציתי אותה לעצמי. ואני מאלפוי - אני יודע להשיג מה שאני רוצה!" חיוכו רק התרחב והפך למרושע במיוחד.

בתחילה, היה הארי בטוח שכל זה רק תרגיל לשכנע את סנייפ, אך כשראה את המבט הנסוך על פניו של הסלית'ריני, הוא החל לפקפק בכך. ומה אם זאת באמת?! מה אם הארי באמת נפל למלכודת האכזרית?! מה אם כל זה, זוהי רק עוד דרך להשפילו ולהראות לו עד כמה הוא מפגר?!

ככל שהמשיך הבלונדיני לדבר, כך האמין הארי יותר ויותרלמחשבות הללו. הוא הצטער מעומק ליבו שסמך עליו - הרי, זה מאלפוי!!! 'איזו טיפשות', חשב.

דראקו המשיך בשכנועיו והארי הרגיש אבן כבדה מתמיד רובצת על לבו. זה לא שאי-פעם חשב שמשהו יקרה בין שניהם, אבל אחרי היום ההוא במגרש הקווידיץ', היה לו קשה לשמוע אותו מדבר כך. בכל זאת, הוא יכול שלא להודות בכך שבאותן שעות היה לו שביב קטן של תקווה...

סנייפ, כמובן, האמין לכל מילה. ממש בלע את סיפורו בשקיקה. הוא היה מאושר לשמוע איך תלמידו השפיל את הארי פוטר המהולל!

***

הארי יצא ראשון מהחדר, מבלי לדרוש אפילו את המפה בחזרה. כל מה שרצה היה לברוח משם. ולחשוב על דרך להתנקם במאלפוי על מה שעשה.

הוא כעס כל כך!!! על עצמו, עליו.

הוא לא יכול היה להאמין שנפל למלכודת השקרים, שנתן לכמה שעות של נחמדות כביכול, לגרום לו לשכוח מריבות ושנאה של שנים. וזה גרם לו לשנוא את הבלונדיני בעל העיניים הכסופות יותר מתמיד!

'למה התאהבתי באדםהאחרון שהייתי אמור להתאהב בו?!' עברה המחשבה הכעוסה בראשו, בעודו עוצר להסדיר את נשימתו, שם לב, למרבה ההפתעה, שמרוב כעס הוא עלה את כל הדרך מן המרתפים ועד למרומי מגדל גריפינדור- בריצה!

צעדים כבדים נשמעו מאחריו.

"פוטר -" התנשף הקול. נו כמובן, מי זה יכול להיות עם לא מאלפוי?!

"לך מפה!" זעק הארי בתסכול. הוא לא רצה לראות אותו. לא היה לו כוח יותר.

"מה? רגע," שאל הבלונדיני בבלבול, "אתה לא רוצה שאחזיר לך את המפה?!"

"אני מצטער בכלל שנתתי לך אותה!" המשיך הגריפינדורי. "אני פשוט לא מאמין שסמכתי עליך - זאת הייתה טעות גמורה!" הוסיף.

דראקו לא ענה, רק התקדם מספר צעדים לכיוונו של הארי. 'הוא עשה... מה?!' שאל את עצמו הארי בזעזוע, ממשיך להביט בבלונדיני בערבוב של כעס ובלבול בעודו ממשיך להתנשם.

חיוך הופיע בזווית פיו של הסלית'ריני למראה הבלבול ההולך ומתגבר על פניו של שחור-השיער, ככל שהלך  דראקו והתקרב אליו.

הארי בלע רוק בעצבנות. הוא ידע שהוא צריך לעשות משהו - לזוז אחורה, לשאול משהו... כל דבר! אבל בטח שלא פשוט להמשיך לעמוד שם כמו בול עץ.

'ולמה הוא מתקרב אלי כל כך?! הוא לא אמור לעשות את זה. הוא לא אמור...'

ואז דראקו נישק אותו.

הארי ניסה להשמיע קול מחאה. טוב, אולי זה לא היה רעיון טוב כל כך לפתוח את הפה במצב, טוב - הזה.

דראקו ניצל את הרגע והכניס את לשונו לתוך הפה הפתוח, מניח את אחת מידיו על עורפו של הארי. הגריפינדורי השתנק. עיניו של הארי נפערו בבהלה, אבל כל מה שהצליח לראות לפניו היה אפו הסמוק של הנער השני. כמובן שהיה זה רק לרגע קט, משום שמיד אחר כך הן נעצמו והארי, מבלי שהייתה לו כל שליטה בדבר, התמסר לנשיקה החמה.

ודראקו בהחלט ידע לנשק!

המחשבה על 'מה לעזאזל הם עושים?!' עברה עמומות בראשו, אך זה היה מספיק כדי שהארי יתנתק בבהלה.

הבלונדיני, שהבין מה בדיוק קרה לפני רגע ומה בדיוק עשה, האדים כולו והחזיר לגריפינדורי מבט מבוהל לא פחות.

הפרק הקודם		הפרק הבא