מכשפות או מכושפות?

הפרק מוקדש לdrorya2324, היחידה שהגיבה. תהנו.

פרק ראשון - אנחנו? מכשפות?

"לקום, לקום! בוקר!" קראה אמליה, העוזרת בבית היתומות, בעודה עוברת מחדר לחדר. לפי עוצמת הקול ידעתי שהיא עכשיו בחדר הסמוך, מושכת את השמיכות העלובות מעל הבנות ומכריחה אותן לקום. ככה היא עושה בכל בוקר. קריאות מחאה החלו להישמע, סימן לכך שהבנות מתעוררות, ולכן שאמליה תגיע אלינו בקרוב. קמתי מהמיטה בחוסר חשק, אני מעדיפה לקום לבד מאשר לתת לאמליה להקים אותי. זה לא נעים. שיפשפתי את עייני והרמתי מבט. שתי אחיותי, מישל ומיטל, עדיין ישנו. נגשתי אל המיטה של מישל. היא מיטל ואני סיכמנו לפני בערך תשע שנים, כשהיינו בנות חמש, שאם אחת מאיתנו קמה לפני שאמליה מגיעה היא מעירה את השתיים האחרות. היום אני זאת שהתעוררתי ולכן אני צריכה להעיר את מישל ומיטל.
"מישל," ניערתי אותה "בוקר, זמן לקום." היא זעה, אך לא התעוררה. הורדתי ממנה את השמיכה, יודעת שזה יגרום לה להתעורר. עכשיו ניגשתי אל המיטה של מיטל. "בוקר, זמן לקום." אמרתי וניערתי אותה. היא פקחה עיינים ופיהקה. "בוקר טוב, מיי." היא אמרה. שמי האמיתי הוא מיילין, אבל מיטל ומישל נוהגות לקרוא לי מיי. מיטל קמה ויחד ניגשנו אל מישל.
"בוקר, מיש." מיש הוא כינוי החיבה שאני ומיטל הצמדנו למישל. גם למיטל יש כינוי שהצמדנו לה: מייטי. מישל פקחה עיינים. "בוקר טוב," היא מלמלה.
"לקום! לקום! בוקר!" נשמעה שוב צעקתה של אמליה, הפעם מהמסדרון. מישל קפצה מהמיטה. הדלת נפתחה בתנופה.
"תתארגנו ורדו." נבחה עלינו אמליה כשראתה שאנחנו ערות. "ותעשו את זה מהר, אחרת האוטובוס יסע בלעדייכן!" היא אמרה והסתלקה. שכחתי! היום יש טיול! הטיול השנתי! הטיול היחיד בשנה!
התארגנו מהר מהרגיל וירדנו למטה. ארוחת הבוקר חיקתה בצלחות. אכלנו במהירות. בעודי אוכלת הסתכלתי סביבי. כל הבנות אכלו במהירות, כמונו גם הן היו להוטות לצאת. סיימנו ויצאנו, בדיוק אז האוטובוס הגיע. תפסנו מקומות בטור.
אמליה הגיעה, יחד עם המנהלת והבנות הצעירות.
"כולן לעלות!"קראה המנהלת והתיצבה בראש הטור, כדי לספור אותנו.
לאחר נסיעה מהירה הגענו לפארק. ירדנו מהאוטובוס והתאספנו סביב המנהלת.
"מותר לכן להיות איפה שאתן רוצות בתוך הפארק, אבל בטווח שמיעה, כך שכשאני ואמליה נקרא לכן תשמעו אותנו." היא אמרה. כלהבנות מיהרו לרוץ אל המתקנים, וגם אנחנו עמדנו ללכת אליהם כאשר המנהלת קראה "רידל! הנה!" רידל הוא אחד משמות המשפחה שלנו. השני הוא אוונס.
אני מישל ומיטל הסתובבנו לעברה. "אל תעשו בעיות." היא אמרה בטון מאיים. דברים מוזרים קרו סביבנו תמיד. פעם שערה של מישהי שניסתה לקחת לי את האוכל הפך לוורוד זועק.
"לא נעשה בעיות." הבטחתי. הסתובבנו לעבר המתקנים.
"אוף. כולם נתפסו." נאנחה מיטל.
"בואו." אמרה מישל, והתחילה להתקדם. התישבנו מתחת לאחד העצים בקצה הפארק.
הרמתי אבן קטנה והקפצתי אותה בידי.
"אממ... מיילין?" שאלה מישל כעבור חמש דקות
"כן?" שאלתי
"את מודעת לזה שהאבן... שהאבן... מרחפת... מעל ה-היד שלך?" שאלה מיטל, חשש נשמע בקולה.
"מה?!" קראתי. הסבתי את מבטי אל ידי. האבן ריחפה מעליה. דברים מוזרים תמיד התרחשו סביבנו, אבל לא כשהיינו רגועות, או משועממות. הזזתי את ידי. גם האבן זזה. החלטתי לעשות ניסוי קטן.
"מגניב." אמרתי, מסווה את תוכניתי. "תפסי!" קראתי בפתאומיות למישל. בתנועה קלה של היד כיוונתי את האבן אל מישל. מישל המופתעת הזיזה את ידה במהירות לאיפה שהאבן אמורה לנחות, כדי לתפוס אותה. אבל במקום שהאבן תנחת בכף ידה של מישל היא ריחפה מעליה.
"אני אוהבת את זה!" מישל חייכה ומסרה את האבן למיטל. גם מיטל "תפסה" את האבן. היא מסרה לי בחזרה.
"אפשר לדעת מה אתן עושות כאן?" נבהלתי כל כך. האבן נפלה לתוך כף ידי. הסתובבתי במהירות. מולי עמד אדם מוזר מאוד. הוא היה מלא צלקות, גוש מאפו היה חסר, ואת אחת מעיינו החליפה עין... קסומה? אין מילה אחרת לתאר את העין הזו. היא הסתובבה לכל הכיוונים. עין רגילה לא עושה את זה.
"מי אתה?" שאלה מישל בתוקפנות.
"אני? חשבתי שאני מוכר בעקבות המקרה של שנה שעברה. השאלה היא מה אתן עושות כאן, במקום להיות בדרך להוגוורסט." אמר האיש המוזר.
"הוג מה?" שאלה מעיין
"אתן לא מכירות את הוגוורסט? אתן לא יודעות שאתן מכשפות?" האיש נשמע מופתע.
"אנחנו? מכשפות?" התפקעתי מצחוק "יופי של בדיחה."
"מיי, מה אם הוא צודק? הרי הרחפנו את האבן." אמרה מישל. הפסקתי לצחוק.
"אני חושבת שזה די הגיוני. תמיד קרו סביבנו דברים מוזרים." אמרה מיטל "אבל אני אשמח בהוכחה." היא הוסיפה.
"בבקשה." אמר האיש, הוא הוציא מקל עץ וכיוון אותו אלי. מישל צרחה.
"מה?" שאלתי, לא הרגשתי שום שינוי.
"השער שלך! הוא כחול!" קראה מיטל והוסיפה "כשאמרתי הוכחה לא התכוונתי לכזה דבר."
"מה?!" קירבתי את שערי אל פניי, הוא היה כחול.
"תחזיר לי את השער שלי!" דרשתי מהאיש המוזר. תנועה נוספת של המקל, ושערי חזר לצבעו המקורי, אדום כהה. האיש קימט את מצחו.
"את, נראית מאוד דומה למישהי שהכרתי." הוא אמר והצביע על מישל.
"אני?" שאלה מישל "למי?"
"ואת," הוא אמר, מצביע על מיטל, "מאוד דומה להארי פוטר."
"מי?" שאלה מיטל.
"בואו. אני לוקח אתכן להוגוורסט." האיש התעלם מהשאלות.
"תחזיקו בידיים שלי." הוא ציווה "ואל תעזבו."
"אבל-" לא הספקתי לסיים, האיש תפס את ידי. לפתע נמחצתי מכל הכיוונים...

המשך יבוא...
אחרי שלוש תגובות...

הפרק הקודם		הפרק הבא