הדמעות שנוטפות

"אמא, אני לא רוצה ללכת לשם... זה יהיה סיוט, כי הוא עלה לשלטון...."

כך אמרה ג'יני למולי יום לפני הנסיעה להוגוורטס.

"ג'יני, מותק, אני לא רוצה לקחת אותך לתחנה, בכלל... אבל אני רוצה שתשכילי. מינרווה נשארה, כמעט כולם נשארו... הם יעשו הכל כדי למלאות לך את המוח בדברים חכמים" אמרה מולי בדמעות.
"אבל אמא, אני רוצה להישאר בבית. את ואבא תלמדו אותי. כמו שלימדתם את פרד וג'ורג', בשנה הרביעית שלי... בבקשה!" התחננה ג'יני בדמעות גם כן.

"חובה להיות בהוגוורטס השנה... בחיים לא חשבתי שהמשפט הזה יהיה בעיני סיוט" היא אמרה וחיבקה חיבוק אוהב את ג'יני.
"רק אני ואת נשארנו. אבא,פרד וג'ורג' ירדו למחתרת, איש לא יודע איפה הם. אפילו אני. רון עזב. הרמיוני עזבה.ביל גר עם פלר. צ'ארלי ברומניה. וגם הארי עזב" היא אמרה בראש מושפל.

כששמעה את המילים "הארי עזב" זה פשוט מילא את כל כולה ברגשות אוהבים אליו.
"הנה, זה יזכיר לך את הארי"היא אמרה והושיטה לה עלון של "גורם שלילי מספר 1".

היא הכניסה את זה לתיק הקטן שקיבלה מהארי ליום הולדתה.

"ג'יני, את אומנם רק בת 16, אבל... השעון הזה מתאים לך" אמרה מולי מאחוריה.

"הנה. בלחיצת כפתור ואמירת שמו של המבוקש את בערך, אמ, 'מתקשרת' למי שבא לך. את תוכלי להתקשר לרון והארי. תיזהרי איתו, אסור שיראו אותך עושה את זה. רק אלה שאת  סומכת עליהם" אמרה מולי.
"אני יכולה להתקשר להארי?" שאלה בהתרגשות.

"כן, אבל רק בעליית הגג. שם ההגנה היא הגבוהה ביותר" אמרה, וניגשה למטבח.

היא עלתה לעליית הגג.

היא לחצה על הכפתור שאצל שעונים מוגלגים הוא כפתור לכיוון.

"הארי ג'יימס פוטר" אמרה בלחישה.

-בינתיים אצל הארי...-

"הארי, מה זה הצליל הזה?" שאלה הרמיוני, בעודם אוכלים את הארוחה הדלה.

ידו רטטה, והשמיע צלילי יללות.

"שיחה נכנסת" קרא את הכתובת על השעון שקיבל ליום הולדתו.

"תלחץ!" קראה הרמיוני.

"היי, מי זה?" שאל את השעון.

"ג'יני!" אמר השעון חזרה.

"ג'יני!" חזר אחריה בהתרגשות.

"מה?!" קראו רון והרמיוני יחד.

"הארי, רון שם? מה שלומך?" שאלה.

"רון פה! כולנו בחיים! אנחנו ממש בסדר!" הוא קרא, דמעות אושר מסתמנות בזוויות עיניו.
"הארי, אממ... אני מצטערת להודיע לך, אבל פרד, ג'ורג' ואבא ירדו למחתרת..." היא אמרה בקול שקט.

"לא!" קרא.

ג'ני הנהנה בעצב.

דפיקה חזקה בדלת המחילה הקפיצה את ג'יני.

"אוכלי מוות. להתראות, קרניים!" לחשה, ולחצה שוב על כפתור הכיוון.

פרצופו של הארי נעלם. מהשעון.

היא מיהרה למטה, לאמה, שאמרה:"רון וויזלי? הוא חולה מאוד בחברברת החכליל... אולי אתם רוצים לראות?" שאלה, מצביעה למעלה.

"לא, לא תודה-" אמר סטן שנפייק, אבל יאקסלי קטע אותו:"בטח. אנחנו רצות לוודא שאת לא משקרת, וויזלי".

הוא עלה למעלה עם מולי.

כאשר הם חזרו, נראה היה שיאקסלי רוצה להקיא.

"את צודקת-לא כדאי היה לעלות... בוא, שנפייק" הוא אמר, והשנתק.

"אמא, מתי זה ייפסק?" שאלה ג'יני.

"התפקיד של הארי, רון והרמיוני להפסיק את זה. הם לא עזבו סתם".

		הפרק הבא