סיפור גניבת החרב של גריפינדור

אליס לונגבוטום בהתה בחלל של בקצה המחלקה לנזקי כשפים, והושיטה לבנה עטיפה ריקה של המסטיק הכי מתנפח של דרובל.

"תודה", מלמל נוויל חרישית, והכניס את העטיפה לכיסו. "אני אוהב אתכם", הוא אמר להוריו, ויצא מהמחלקה.

במשך שעה ישב נוויל עם הוריו וסיפר להם על מה שקורה בהוגוורטס – על האחים קארו ועל מעלליהם בבית הספר, ואיך הוא נלחם בהם כמה שרק יכול. נוויל לא ידע אם הוריו מבינים את דבריו, או אפילו מקשיבים לו, אבל הוא היה זקוק למישהו שיקשיב לו. הוא היה זקוק למישהו שישמע אותו ולא ימתח ביקורת על מעשיו. היה לו עצוב על הניצול הזה שהוא עושה בהוריו למטרותיו האישיות, אך הוא שכנע את עצמו שהם שומעים, שהם מקשיבים, שהם גאים בו על שהוא נלחם. כמוהם.

כשהמשיך ללכת עלתה בו שוב אותה מחשבה, כמו בכל פעם שסיים לבקר את הוריו.

אני חייב לעשות משהו...

"...למרות ההמולה בבית החולים", נוויל שמע לפתע קול, "אני בהחלט מעדיפה לשהות כאן מאשר לשמוע את הריטונים של פיניאס על החרב של גריפינדור".

נוויל הרים את ראשו באחת. הוא עמד במסדרון ריק, כמה קומות מתחת למחלקה לנזקי כשפים. הוא הסתכל סביבו, מנסה לאתר את מקור הקול, אך לא היה במסדרון אף אחד.

"מה יש לפיניאס נגד החרב של גריפינדור?" נשמע קול אחר.

נוויל הסתובב לשמאלו. מולו הייתה תלויה תמונה על הקיר ובה זוג מכשפות בגיל העמידה. אחת מהן ישבה על כורסאת עור, והשנייה, בעלת תלתלי שיבה ארוכים, נשענה על מסעד הכורסא.

"פיניאס והשטויות שלו, את יודעת", נאנחה המכשפה בעלת התלתלים הארוכים, "הוא חושב שלא יאה זה לתלות את חרבו של גריפינדור בדיוק על יד תמונתו בחדר המנהל בהוגוורטס. את יודעת, בגלל שהוא יוצא בית סלית'רין".

נוויל התקרב אל התמונה

"אויש", צחקה המכשפה שישבה בכורסא, "פיניאס באמת תמיד היה קצת ילדותי"

"סלחו לי", אמר נוויל.

זוג המכשפות קפצו בבהלה והסתכלו בנוויל בחשש.

"מצטער", מיהר נוויל לומר, "פשוט, שמעתי אתכן מדברות על החרב של גריפינדור – "

"מה?!" הזדעקה המכשפה בעלת התלתלים הארוכים, "שמעת הכל?! אוי, ידעתי שאסור לי להתלונן על כך! זה רק מביא צרות ומזל רע, זה מה שזה!"

"לא! רגע!" קרא נוויל, "רק רציתי לשאול – "

"לא!" קראה המכשפה, "אתה תלמיד בהוגוורסט, נכון? בתור מנהלת לשעבר בהוגוורטס, אני אוסרת עליך לדבר על כך! תשכח כל מה ששמעת!"

"אבל רגע", קרא נוויל שוב, "אני רק – "

"די!", קראה המכשפה, "אני לא אומרת עוד שום מילה!"

ובזאת היא קפצה ממסגרת התמונה והופיעה בתמונה מימין.

נוויל עקב אחרי המכשפה.

"חכי", הוא קרא, אך המכשפה רצה בכל כוחה, נעלמת מבעד למסגרת אחת ומופיעה בתמונה הבאה.

נוויל רץ אחריה עד לקומת הכניסה, ונעצר מול דלפק המסומן בשלט 'בירורים'. הוא הספיק לראות את המכשפה נעלמת בתמונה, מבלי להופיע שוב בתמונה הבאה.

נוויל קרא את השלט שמתחת לתמונה:

דיליס דרוונט

מרפאה בבית החולים של הקדוש מנגו, 1722-1741

מנהלת בית-הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות, 1741-1768

"פרופסור דרוונט", קרא נוויל לתמונה.

המכשפה לא ענתה.

"פרופסור דרוונט, בבקשה!" קרא נוויל שוב, "אני רק רוצה לשאול – "

"היי ילד, תפסיק לצעוק, אתה מפחיד פה את כולם", קראה אליו מכשפה בלונדינית ועגלגלה שישבה מצידו הפנימי של דלפק הבירורים.

"מצטער", אמר נוויל, "רק רציתי לדבר עם פרופסור דרוונט"

"ובכן, לא נראה לי שלצעוק עליה זו הדרך", אמרה המכשפה הבלונדינית בציניות. "כדאי שתלך לפני שאקרא לאבטחה".

נוויל נשאר עומד לרגע, מביט בתמונה הריקה של דיליס דרוונט, ואז החל להתקדם לכיוון היציאה. המכשפה הבלונדינית בדלפק הבירורים עקבה אחריו במבטה, לוודא שהוא אכן יוצא.

נוויל יצא מבית החולים לרחוב המוגלגי הסואן של לונדון. אף אחד לא הבחין בו כשהופיע פתאום מתוך חלון הראווה של חנות הבגדים הישנה. נוויל עצמו בקושי שם לב לאן הוא הולך. ראשו היה מלא מחשבות.

החרב של גריפינדור נמצאת בהוגוורטס, בחדר המנהל.

החדר של סנייפ.

נוויל שמע הרבה סיפורים על החרב של גורדיק גריפינדור. הוא ידע שניצב החרב משובץ באבני אודם יקרות. הוא גם ידע שהחרב הופיעה מתוך מצנפת המיון כשהארי נלחם בבסיליסק לפני כמעט חמש שנים. היו גם שמועות אחרות על החרב, שיש לה יכולות קסומות חזקות...

נוויל לא ידע אם יש אמת בשמועות האחרונות, אך דבר אחד הוא ידע – הוא חייב להשיג את החרב הזאת.

אבל איך? החרב שמורה במשרדו של סנייפ. איך יוכל להתגנב למשרד ולקחת אותה מבלי להיתפס?

נוויל הבין שהוא יצטרך עזרה, וכבר ידע בדיוק ממי. הוא מישש את אוניית הזהב המזויפת שבכיסו, לצד עטיפת המסטיק שקיבל מאימו, ושקל אם לשלוח הודעה בעזרתה. הוא החליט שלא. לאור האירועים של השנה האחרונה, יתכן מאוד שתלמידים רבים שהיו חברים בצבא דמבלדור עוד שומרים את האוניות המזויפות שלהם, בתקווה לשמוע מהארי. יתכן כי אם ישלח נוויל הודעה, יבואו כולם.

אבל נוויל לא היה זקוק לכולם.

הוא היה זקוק רק לשתיים.

		הפרק הבא