תקווה

ויתור זכויות: כל הזכויות שייכות לגיי. קיי. רולינג

-----------

אני רוצה להיות מכשפה, תמיד רציתי ותמיד ארצה.

אבל אני לא מכשפה. יום הולדתי האחד עשר חלף מזמן, ושום ינשוף או תנשמת לא הביא לי מכתב. גם היום שאחרי חלף, ואחריו גם השבוע שאחרי, והשנה שאחרי. ועדיין לא קיבלתי מכתב.

לא התייאשתי. נותרה לי תקווה, קלושה, אבל בכל זאת תקווה.

תקווה שעוד אגיע להוגוורטס, אומנם לא בגיל אחת עשרה, אבל אגיע, כמו שיש פאנפקים שהגיבורים שלהם לא מגיעים בגיל אחת עשרה להוגוורטס, (כמו בביתו של וולדמורט-שהוא פיק מעולה).

השנים חלפו.חגגתי שלוש עשרה, ארבע עשרה, וגם חמש עשרה. לא הגיע ינשוף, לא הגיע מכתב עם חותמת של אריה נחש גירית ונשר.

אני הפנמתי את זה שאני מוגלגית, השלמתי עם זה.

אבל לא אם זה שעולם הקוסמים לא קיים.

אני מקווה שאראה יום אחד פנס רחוב מהבהב בחושך, כבה, ושלאחר מכן מישהו עם גלימה יעבור מתחת לפנס הבא. או חתולה אפורה שחורה, עם פסים מרובעים סביב העיינים, שאחרי שנייה תעמוד במקומה אישה מבוגרת חמורת סבר לבושה בגלימה. אולי אפילו איש אוחז מטאטא, שמביט סביבו בזהירות אחרי שנחת, שלא יודע שאני מסתכלת עליו. אולי.

עדיין לא ראיתי. 'את לא באמת מסתכלת,' אני אומרת לעצמי, ואחר כך, 'את כבר לא מאמינה. הפסקת להאמין.' ולפעמים גם, 'הפסקת לקוות.'

לא הפסקתי לקוות. עדיין יש לי תקווה קלושה, תקווה שלמרות הכל אני מכשפה. תקווה שדועכת.

זה כל מה שנשאר לי, ואני נאחזת בזה. תקווה. איזו משמעות גדולה יש למילה הזו.

תקווה. הרגש האחרון שנשאר בתיבת פנדורה.

תקווה. נדמה שהכל מתחיל ונגמר בזה, תקווה לציון טוב במבחן, תקווה להצלחה, תקווה לאושר ועושר, תקווה לחיים ארוכים... תקווה להיות מכשפה...

האם זה כל מה שיש, האם זה כל מה שנשאר? רק התקווה?

נכון, התקווה היא לא רק, ובכל זאת, אני מרגישה שזה מעט.

אבל זה מה שנשאר לי, התקווה, תקווה להיות מכשפה וללמוד בהוגוורטס.

תקווה. אצטרך להסתפק בזה.

--------

תגובות בונות?