מצב: סכנה

פרסי וויזלי רעד כעלה נידף. לא, הוא רעד בחוסר שליטה, כשלהבת השדים בשיא התפרצותה. כה גדול היה פחדו, עד אשר מוחו סרב לגלות שמץ אותות חיים. על אף הכל, רגליו של פרסי נעו באחידות, בקצב מהיר, כשני רובוטים לאדון אחד.

פרסי שיער שעוקבים אחריו- הוא ידע שמצוטטים לו, אולם היה זה אחרון דאגותיו. למעשה, חלק מזה היה אפילו מעט טוב עבורו- כך הוא יוודא שאביו באמת הבחין בו בלב משרד הקסמים טרם יצא; כלומר, הכל בטוחים שהוא עדיין בעבודה, כמו תמיד בזמן האחרון. משפחתו כבר החלה להתרגל לשוני שהפגין ולאמונותיו המפוקפקות; רק המחשבה על כך החליאה אותו.

הדבר הפחות טוב ששמירה זו גררה, הייתה העובדה שגברת מולי לא הסירה את עיניה מהאורלוגין הגדול שלה עד יעבור זעם, ולכן הם נאלצו "להעסיק" אותה בדרכים שונות, על-מנת שלא תבחין איפה באמת נמצא המחוג של בנה.

בפגישה שהתקיימה לאחר שפרסי כמעט פישל, הייתה- למורת רוחו- כיבוי שריפה בחדר שבו שכן פעם הרול של משפחת וויזלי. בפעם הבאה, כך הם הבטיחו לו אז, יישרפו גם איברים.

הוא נשבע לעצמו שלא יפשל בשנית.

פרסי נאנח בליבו. הוא הביט בשלולית יבשה למחצה שהותיר אחריו הגשם, ובהה בבבואתו: תודות לשיקוי הפולימיצי, שנרקח מקרקפתו של נער מוגל רזה ומחוצ'קן, לא ניתן היה לזהות אותו. כל שנשקף אליו מבעד לברדס היו עיניים ירוקות כזית וקצוות שיער שחור. לרגע אחד הוא כמעט מעד- גלימת הברדס השחורה שכיסתה את רוב גופו הייתה שייכת לו במקור, ולכן שולי הגלימה הרבו להתחכך ולהסתרבל בנעליים שחורות שהיו גדולות ממידתו. הוא מיהר להתאפס על עצמו, היטיב לכסות את פניו כמעט במלואן, ושב להליכתו הקצובה.

בכל צעד שעשה, הבחין פרסי בעוד אנשים אפלים- מכשפות מחוררות חדות מבטים, גברים שריריים שלובשים קעקועים במקום חולצות, זקנים מחוסרי שיניים שהכל שיערו אלו אוכלי מוות מסתתרים דרכם תחת מעטה השיקוי הפולימיצי- סמטת נוקטורן הייתה היחידה שפעלה במיטבה בתקופה אפלה שכזו. שאר הסמטאות- ליתר דיוק, מה שנשאר מהן ומבעליהם- ננטשו כבר מזמן.

סמטת נוקטורן. פרסי כלל לא התיימר למצוא שם מישהו מוכר.

ובכל זאת, כאשר דמות צעירה נכנסה לסמטה, פרסי עקב אחריה בעיניו, ואחר נע לכיוונה. הצעיר לבש, בניגוד לשחור המאפיין את הסמטה הזו, חולצה מזעזעת בצבע חרדל, שנראתה מעט מגוחכת על הגוף הצנום, נטול השרירים. ואם לא די בזאת, שיערו של הנער היה אדום כדם, בניגוד גמור למשקפי הסופר-חנון העגולות שהרכיב. ביד אחת אחז הנער בשק אפור וקטן, ובשנייה שרביט הניצב בכוננות.

"טיפשי מצידך להופיע בלוק כזה. בכלל לא מושך את העין." הפטיר פרסי בזלזול כאשר דרכם הצטלבה. הם פנו יחד לרחוב חשוך והומה אדם- אם ניתן לקרוא לטיפוסים המסתובבים במקום שכזה "אנשים".

"כשאתה מציין עין, אתה יודע איזו סיטואציה עולה מולי?" לחשש הנער בקול אפל, כמבטיח היטב שכוונתו תובהר במלואה. הוא המשיך, בלי להמתין לתשובה: "העין של אמא שלך. אתה חושב שהיא תעטר יפה את המשרד שלי, כמו העין של מודי אצל דולורס?"

פרסי קפץ את אגרופיו, אולם שמר על שתיקה.

"יפה. אז עוד הערה אחת קטנה, ואמא'לה שלך גומרת כמו אלאסטור. אני הוא זה שקובע כאן את נושאי השיחה, ברור?!"

"ברור." קולו של פרסי היה יבש.

"השיקולים שלי, תודה לאל, הם אינם שיקוליך. אם אתה רוצה להישאר בחיים, לעולם אל תערב את דמך הבוגדני בטוהר שלנו. ברור?"

"ברור. אפשר רק שאלה אחרונה?" האומץ של פרסי שב אליו כהרף עין.

"לא."

"אתה דולוחוב או לוציוס? לא- אתה דראקו הקטן!" פרסי עשה את הטעות השנייה שלו הערב. הפה שלו פולט שטויות שהוא יצטער עליהם אחר כך- ואוכל המוות הצעקני בהחלט התכוון לשים לזה סוף. הוא דחק את פרסי בכוח לקיר, אחז בצווארו, וכיוון את שרביטו הישר אל ליבו.

"עוד מילה אחת, מילה אחת- ואני מוודא שאיש מבני וויזלי לא יהיה יכול להביא יותר ילד לעולם." הוא כמעט אכל אותו עם כל מילה. וכמו כדי להוכיח עד כמה רצינות כוונותיו, הוא כיוון לשנייה את שרביטו לעבר מפשעתו של פרסי. בשנייה הבאה, פרסי צווח כפי שלא צווח מעודו- ובשניות הבאות, הוא השתתק מרוב כאב. הוא התמוטט על הבוץ, התכווץ מכאבים וגנח.

"אני מקווה שהייתי מספיק ברור, בוגד דם." אמר הנער הצעקני בקול חסר רחמים. "ובנוגע לשאלתך- יש לי כאן כמה חברים, וכך הם מזהים אותי. אם תקרב אליי סיכה, או אם סתם אסמן להם- אתה מת במקום. עכשיו, הייתי ברור?"

יהיה אשר יהיה האדם תחת הברדס, מטרתו הייתה ברורה: הוא ניסה- בהצלחה מרשימה- להפחיד את פרסי עד עמקי נשמתו. למעשה, התאמצותו לעורר פחד הייתה כמעט מעוררת רחמים, אלמלא ההנאה שהסב לו המעמד; על אף דמות המוגל שלבש, פרסי הבחין ברוע הרב ובתענוג המחליא הנשקפים מעיניו.

"כאורלוגין." פלט פרסי לבסוף. קולו נשמע כיבבת כאב קלושה.

"יופי. ועכשיו, חדל פטפטת; קראתי לך לצורך עדכונים! בפעם הקודמת... אני לא צריך להזכיר לך מה קרה, נכון?! מה יש לך לספר לנו הפעם?"

"אין לי. נשבע לך, הכל כרגיל."

שבועתו, ככל הנראה, לא עשתה כל רושם בעיניי הנער- קללת הקרושיאטוס צרבה את עורו וערפלה את חושיו.

"אני נשבע..." הוא התחנן בבכי תמרורים בין קללה לקללה. "אין שום- בבקשה! לאא!"

"תן לי להבהיר לך טוב את המצב, יתוש ג'ינג'י." הוא שאג עליו. "המשרד כבר מזמן בידינו. ללא מידע חדש שאתה אמור לקבל מאנשים שנזהרים בפנינו ונפתחים לצדך, אתה לא מועיל לנו. אז או שתתחיל לשפוך, או שכל משפחת וויזלי תיפול מהר מאוד- ואני לא צריך להזכיר לך מהי משמעות המילה "תיפול". נכון, בוגד?"

פרסי ייבב והנהן בקושי.

"אני לא בטוח שהבנתי נכון." הוא הביע לרגע דאגה מזויפת. "אתה רוצה שכל בני משפחתך יגמרו מתים, במקרה הטוב?"

"לא, לא, בבקשה... אני אומר כל מה שתרצה- כל מה שאתה צריך לשמוע... רק בבקשה, אל תפגע בהם..." פרסי התחנן. הוא שנא אותו- אותם. את מה שאילצו אותו לעשות. תסכל אותו שהוא לא יודע עם מי הוא מדבר כל פעם, אבל אט אט הוא החל לזהות- התנועות החדות ביותר היו של בלטריקס לסטריינג', משחקי הלשון אפיינו בעיקר את נרקיסה מאלפוי, הפה המטונף ביותר היה של דולוחוב... והתפרצויות הזעם שחלו ברגע שמישהו מהם דיבר על ילדים, היה אך ורק של המאלפויים. פרסי שיער (בסיפוק מסוים) שדראקו מאלפוי הוא נושא רגיש. על כל פנים, הוא רצה שכל אוכלי המוות ייענשו- הצדק זעק זאת. כרגע, הוא פחד. הוא בקושי העז לחלום על זה בלילה.

"לא לפגוע? למה לי?" פני הפוקר של הנער נעשו לפתע תמימים להחריד. "הוויזלים עולים על העצבים לכמה חברה ש- איך אסביר לך את זה- אפילו אני מעדיף לא להסתכסך איתם, ואתה אמרת שאין לך שום מידע חדש עבורי..."

"יש לי!" פרסי קרא בבהלה, נואש. "הארי היה במשרד!"

"אני יודע!" הוא נעשה חסר סבלנות. "כל המדינה יודעת! אני לא צריך חפרפרת בשביל זה! לא קודמת כדי לקרוא לי את מה שכתוב בכותרות בעיתונים!"

"כשפוטר היה במשרד, הוא ראה אותך עם השר... הוא חושד... וגם בי כבר איש אינו בוטח..."

"אני מתחיל להשתעמם." אמר הנער בקול קר. "אתה לא משתדל מספיק."

בטח לא משתדל מספיק, פרסי התמרמר לעצמו. תראו לי עוד מישהו שנכנס למשרד הקסמים נגד רצונו, משקר לכולם ומזרים מידע לאויבים שלו רק כדי להגן על משפחתו. תראו לי עוד מישהו שבמקום לישן בלילות, מנסה לטכס עצה איך לשמור על משפחתו שלימה. תראו לי רק עוד אחד שאפילו לא משתוקק לספר את האמת- רק כדי לשמור על בטיחות מקסימאלית עבור חיים של אחרים; חייו קצו כבר מזמן. בעצם, זה לא היה כל-כך מזמן, עברו מאז רק שנתיים... ובכל זאת, נדמה לו שעבר מאז נצח; אם כי הוא זוכר בבהירות את אותו ערב מחריד להפליא:

היה זה לאחר המשימה האחרונה של טורניר הקוסמים המשולש. בדיעבד, הוא הצטער על-כך שהסכים בטיפשותו להיות שם במקום קראוץ'. לאחר מכן הוא גילה שזה היה רק עוד חלק שולי מתוכניותיו הגדולות של הלורד וולדמורט. על כל פנים, רוקווד ולוציוס מאלפוי קפצו לבקר אותו כשיצא מהטירה- ומאז החלה מסכת העינויים.

הם עינו אותו, ולבסוף הכריחו אותו לנדור להגיע לסמטת נוקטורן כל אימת שהם- או כל אוכל מוות אחר- ידרוש ממנו. הוא ירק דם עד שהסכים לנדור, אולם לבסוף גזר סופית מוות על חייו.

בכל פעם שהם קראו לו, לרוב באמצעות לוציוס מאלפוי בתוך כתלי משרד הקסמים- הוא נאלץ ללכת, שאם לא כן, הוא ימות במקום.

הוא נפגש איתם כאן כבר כמה פעמים, אולם בכל פעם נרתע והתיירא מחדש. תפקידו התחלף עם הזמן- בתחילה הוא הביא להם מידע שיעזור לנפילת המשרד, אחר כך ניסה לעקוב אחרי דמבלדור, ולבסוף- לעזור ללכוד את הארי פוטר.

בתחילה הם איימו רק על חייו. כאשר הבינו שהוא נעשה אדיש לחייו, הם עברו לאיומים על משפחתו- ובכך הבטיחו שיעשה כל מה שרק חפץ ליבם. וליבם חפץ שפרסי יעלה בסולם הדרגות של משרד הקסמים וישמש כחפרפרת שאיש אינו חושד בו. הוא ידע שאם יחשדו בו, לא יהיה בו תועלת, וכנקמה כל משפחתו תמות. לכן, הוא שיקר אפילו למשפחתו. ליבו נצבט בקרבו כאשר רב עם הוריו על אידיאולוגיה שכלל לא האמין בה, אולם לא העז להפגין שמץ של חולשה שתזכיר כל דבר.

אז הוא ספג והדחיק.

"תזכור: אם נתפוס את פוטר ללא אף עזרה מצידך, אממש את כל מה שאוזנך וודאי כבר יגעה מלשמוע."

אוזנו בהחלט כבר יגעה; אולם ליבו עוד יותר.

"אני משתדל." הוא הסביר בקול חלש. "אבא שלי כבר לא מדבר בחופשיות לידי בגללכם..."

"אז תרחרח!" הנער, שכעט פרסי נשבע שקצה שיערותיו התבהר במקצת, שאג עליו. "אני נותן לך שבוע בלבד! עוד שבוע אתה כאן, עם חומר! אם לא- טוב, מוטב שלא תתייצב, כי ללא החומר העינויים שתעבור כאן לא ידמו למוות..."

פרסי, שחש שאף הוא נעשה גבוה יותר; משמע, שגם הוא החל לשוב לצורתו הרגילה, פתח את פיו כדי למחות- אולם הנער כבר התעתק משם, מותיר אחריו את השק האפור.

אוכלי המוות פקפקו בדיווחיו של בן למשפחת וויזלי, ועל כן הם האמינו רק למראה עיניהם- ובמילים אחרות, בכל פעם נאלץ פרסי לנצור את זיכרונותיו בנוזל כסוף, ואוכלי המוות היו צופים בהגיגית ומפרשים בעצמם מה שבדיוק ראה פרסי. בחודש שעבר מצפונו הציק לו יותר מכל, ולכן לאחר שהעביר להם את מכסת הזיכרונות השבועית, הוא שגה- במחשבה מטופשת של רגע, הוא שינה את זכרונותיו.

הם עלו על כך מיד.

ואז לוציוס קרא לו לפגישה.

אז פרסי שקשק מפחד. הוא ידע שאוכל המוות השאיר אחריו בכוונה את השק האפור- וחשש מאוד לגבי מה שהוא עלול למצוא בתוכו. אט-אט, במאמצים כבירים, הוא התקרב חרש אל השק, ואחר פרם לאיטו את הקשר. הוא בהה בממצאים בעיניים חלולות, וכאשר הבין במה צופות עיניו, הוא השתנק: בתוך השק, בין דם כה רב, הייתה אוזן מרוסקת.

פרסי קילל בשקט.

~~~

"...זה היה לוציוס מאלפוי! אני בטוח בכך!" סיים פרסי וויזלי את סיפורו.

"זאת הייתה בלטריקס! זאת תמיד הייתה בלטריקס! הוא משקר!"

"ראיתי אותו נעשה בלונדיני!-"

"ש-ק-ט!" קול פטישו של קינגסלי שאקלבולט קטע את הוויכוח בין פרסי וויזלי ללוציוס מאלפוי.

"אני-"

"דממה, לוציוס! מר וויזלי," קולו של קינגסלי התרכך כאשר פנה לפרסי. "תרצה להוסיף דבר-מה?"

"ההגיגית- אני רוצה שנביט בה יחד!" פרסי פזל לעבר הקערה הגדולה, שנחה כל אותה עת על השולחן הארוך, זוהרת באור נוגה שהאיר במקצת את עורו השחום של השר.

קינגסלי לא שאל הרבה שאלות, כמבין וכמצודד בנער. הוא קרא ללוציוס ולפרסי, וללא אומר שלושתם הכניסו אצבע לתוך הנוזל באותה שנייה.

הכל ידעו שההגיגית עמוסה בימים אלו- איש לא העז לרוקן ממנה את זיכרונותיו של סוורוס סנייפ, אז השלושה חיכו בשקט עד שיגיעו לזיכרונות אליהם חפץ פרסי לשלוח אותם.

הם חלפו ביעף עד זיכרונותיו של סוורוס סנייפ עם לילי פוטר, ולאחר מכן צפו בשיחותיו עם אלבוס דמבלדור, ואחר הביטו בזיכרונות החדשים של הארי פוטר- אולם לא נראה כל זכר לזיכרונות של פרסי ווילי. הם חיכו עוד דקות אחדות, אולם אז דמויותיהם של סוורוס ולילי חזרו ונשנו.

"אני חושב שזה מספיק," לחש לבסוף לוציוס מאלפוי, באמצע קטע רומנטי בין הפוטרים, וחייך. "זאת ההוכחה לכך שוויזלי בדה את הכל מליבו."

קינגסלי החמיץ את פניו; ניכר עליו לאן נתון ליבו, אולם העובדות דיברו בעד עצמם...

"מספיק." הוא קבע לבסוף, בכובד ראש. "מספיק."

מקץ דקה הם היו בחוץ. כל הנוכחים הביטו בהם בציפייה דרוכה, וחיכו למוצא פיו של השר.

"אין שם כלום. בזבוז זמן מוחלט." לוציוס חייך שוב. הכל הביטו בקינגסלי, בטוחים שיסתור את דבריו, אולם השר השתתק- והרי שתיקה כהודאה היא.

"פרסי?"

פרסי לא ענה; מחשבותיו נדדו הרחק משם. כיצד זה ייתכן? הלוא הוא בעצמו העניק להגיגית הזו חומר כה רב. לוציוס נראה כה משכנע... אולי הוא באמת בדה הכל מליבו? אולי המלחמה מראה לו כעת את צידה האפל? אולי כעסו הרב על אויב אביו המושבע שיבשה את דעתו? אולם... כל אותם שנים... הכל קרה בחלומו? בהזיותיו? אם כך- מה נהיה ממנו כעת?

"הוא יצא מדעתו!" הגה לוציוס את המחשבה שחלפה באותה שנייה במוחו. "אינני מאשים אותו, זאת המלחמה... היא שיבשה להרבה אנשים את הדעת." לוציוס התכוון כמובן לג'יני. היו כמה שמועות שהמלחמה השאירה צלקת נצחית בנשמתה הפגועה. הארי טען שהשינוי שחל בה בא בעקבות מותו של וולדמורט- לאחר שיומנו של רידל נכנס לגופה, חלק מגופו של וולדמורט התערבל בגופה ובאישיותה של ג'יני. כעת, כשזה הלך, ג'יני נשארה ריקנית. הרבה אנשים טענו אחרת. כך או כך, העובדות היו פרוסות לעין כל: ג'יני וויזלי השתנתה. היא נעשתה מופנמת יותר, פחות מתקשרת, רחפנית... מה אם זה תורשתי? מה אם אלו תופעות הלוואי שלו למה שהמשפחה כולה עברה בשנים האחרונות?

"אולי גם פרסי, כמו ג'יני..." לוציוס לא זכה לגמור את המשפט- פרסי צרח עליו וקילל אותו, ואחר אף קם על-מנת להכות אותו; ומובן שנחסם מיד בידי ההמון הרב. הוא לבד במערכה.

"מר וויזלי, השתלט על עצמך!" ביקש השר בקול נישא. "לוציוס מאלפוי- תורך."

"אין לי מושג על מה הוא מדבר. הוא מעורער בנפשו. הוא הוזה- הוא ניסה להרים עליי יד!" לוציוס מאלפוי אמר בקולו החלקלק שאפיין אותו תמיד.

"זה שקר!" פרסי התלהט. "הוא איים עליי מלכתחילה! הוא היה בעשרות מפגשים! הוא לקח חלק נכבד בסחיטה הזאת!"

"שקט!" קולו של שר הקסמים, קינגסלי שאקלבולט, רעם בשנית. "הנאשם- לוציוס מאלפוי- האם אתה מכחיש כל קשר למה שנאמר בכותלי החדר הזה בחצי שעה האחרונה?"

"אני מכחיש, כבודו." אמר לוציוס בכניעות מרושעת.

פרסי הביט בזעם בלתי נשלט באדם שמירר את חייו, והשתוקק להתנפל עליו במכות; אחרי כל השנים הללו, אחרי כל הסבל והשקרים... ובעיקר אחרי מותו של פרד.

פרסי אשם במותו של פרד. הם הרי הזהירו אותו במה שיקרה אם יאמר משהו, והוא בטיפשותו רצה להתוודות לפני המוות. אז הוא החל לרמוז למשפחתו על הכל- כדי לא להעמיס עליהם ידע שיקשה על לחימתם, הוא רק אמר להם שהוא מצטער בבחירתו לעבוד במשרד הקסמים.

הוא סיפר זאת רק מפני שבקרב ההוא, הקרב האחרון, הוא הביט למוות בעיניים. פרסי בסך-הכל לא רצה למות בידיעה שהכל בטוחים שהוא משהו שהוא פשוט לא. אז הוקל מעט לליבו, אולם ליבו של פרד קפא בתשלום... פרסי כבר היה בטוח שאוכלי המוות יממשו את כל איומיהם, וכמעט נעתקה נשמתו כאשר גילה מה היה סופו של אחיו הקטן- אולם אז הכל נגמר. סוף סוף הארי ניצח. סוף סוף פרסי היה חופשי להביע את דעותיו- והוא אכן הביע, לאחר פחות משבוע מאז מותו של וולדמורט- אולם הפושעים האמיתיים לא נענשים על מעשיהם. אמנם בלטריקס לסטריינג' קיבלה את המגיע לה, אך מאלפוי החלקלק מנסה להתחמק מעונש... הוא לא ייתן לו, לא הפעם. אם העדות החיה שפרסי שפך לפני קינגסלי שאקלבולט בחצי השעה האחרונה לא מספקת, הוא ידע שכלום לא יעזור- כלומר, שפרסי יפעל בעצמו ולבדו. ניחא. העיקר שמאלפוי יסבול ויקבל כגמולו, לא משנה איזה מחיר ישלם על-כך פרסי.

הוא הביט בבוז בלוציוס מאלפוי שאחרי המלחמה: שיערו החלקלק היה כעת דמוי קש. עיגולים שחורים מדאגה היו חלק בלתי נפרד ממראהו- אולם פרסי לא התרצה. האיש הזה צריך, על כל הפחות ועל-פי מידת הרחמים, למות.

פרסי שב להביט בקינגסלי, וחיכה למוצא פיו.

קינגסלי רקע בשלישית. כאשר כלל העיניים ננעצו בו, הוא אמר בקול שאין עליו עוררין: "הנאשם נמצא זכאי!"

באותו רגע פרסי זעם כפי שלא כעס מעודו; וברגעים הבאים, הוא נשבע לעצמו שהוא ינקום את נקמתו הפרטית. לוציוס מאלפוי לא יחיה בבטחה, על אפם ועל חמתם (וכן על אוזנם) של משפחת וויזלי.