צמידי השינוי

"לא, אני לא רוצה את זה!" צעקתי על המורה ללא עניין, "אני לא מעוניין לעזור לאף אחד. במיוחד לא לעזור לאדם שיורד עליי כל יום." הטחתי בו את האמת למרות שידע זאת כבר. "זה שאתה לא יכול לעשות שום דבר לגביי זה, לא אומר שאתה צריך לצוות אותנו כדי שנכיר אחד את השני יותר טוב. זה לא יקרה!" אמרתי ויצאתי מהחדר בכעס ברור.
שמעתי את המורה צועק בשמי:"דילן, דילן ריד, בוא לפה מיד!" וטרקתי את הדלת בדיוק שנייה לאחר יציאתי. הלכתי במהירות לעבר השירותים ולאחר כמה דקות הגעתי למחוז חפצי. השירותים למזלי היו ריקים. הלכתי לעבר אחת המראות, מביט בנער בעל עיניים הכהות ושיער בהיר-בלונדיני המשתקף בה. אוךך, אתה פשוט אדם נוראי. אין לך חברים, אתה מסיים כיתה ט' וכלום. מה שווה מראה שכזה אם זה לא משפיע על אף אחד? חשבתי לעצמי, לא מודע ממש למי או מה שסביבי. "אידיוט!" צעקתי על עצמי בדיוק מתי שאחד הנערים יצא מהתאים הסגורים. יצאתי מהשירותים במהירות, כמעט רץ ונתקע בילדה בעלת שיער שחור ועיניים בהירות-ירוקות. "א..ני אני נורא נורא מצטער" אמרתי ושמתי לב לצמיד שממש לא מתאים למראה שלה. היא מלמלה משהו על חוסר אחריות ושאני צריך לשים לב יותר והלכה משם. הבטתי בשעון ונזכרתי שסוף היום כבר הגיע ואני סתם מתעכב. עזבתי את שעריי בית הספר, מתחיל ללכת במהירות חזרה לביתי.
הליכה דיי ארוכה לביתי, כהרגליי יומי. תבינו, זה לא כי אני רוצה, זה כי אני חייב. אין למשפחה שלי כל כך הרבה כסף, אז חייבים להצטמצם. הגעתי לביתי הצנוע ונכנסתי לחדר שלי בשקט. שכבתי במיטתי, חושב על מה שעבר. עצמתי את עיניי ונרדם.
כשהתעוררתי, הייתי חייב לפלוט צעקה. מישהו עם עיניים גדולות וחומות מביט בי לתוך עיניי. ברגע שראה שקמתי הוא שם לב וברח דרך החלון. תחושה מוזרה הייתה בחדר גם לאחר שיצא, הסיבה הייתה הצמיד שענק הדומה לצמיד של הנערה ממקודם.

		הפרק הבא