Annie

פרולוג

אנני אלן הלכה בדרך לביתה מהבית ספר. זה היה יומה האחרון בכיתה ו' ואת כל ספריה החזיקה בידיה, כי אנני שכחה להביא שקית ובלית ברירה הוציאה את הספרים מהלוקר והרימה אותם בידיה. 
קצוות שיער שחורה וחלקה נפלה על פניה ואנני מיהרה לנשוף עליה כדי שתחזור למקום. 
לאנני היה שיער בלונדיני ארוך עד מותניה. כל יום, היא הייתה צובעת בו פסים בצבע שחור. משהו שאהבה ולא יכלה להסביר.
המראה "הגותי" של השיער הבלונדיני עם הפסים השחורים התאים מאוד לעיניה. 
עיניה היו מהפנטות – כך כולם אמרו. צבע עיניה היה אפור, עמוק ויפהפייה. 
אנני הייתה מוזרה, כך שפטה את עצמה. מצד אחד, היא השתדלה להשקיע בציונים ולהיות תלמידה טובה, ומצד שני היא הייתה פרועה, חסרת מעצורים, השליטה היחידה של עצמה. 
בניגוד לרוב הבנות בכיתה, (או בעולם, כך הייתה חושבת) באנני היה משהו שונה. אבל זה דרך כלל הוסתר, רק בימים משונים כמו היום, אנני הייתה במצב רוח אפל במיוחד, בו הכל נגלה לעין. 
לאנני לא היו הרבה חברות בבית ספרה. למעשה, לא היו לה חברות כלל. היא הייתה מנודה בכיתתה, בגלל אמילי. לאמילי היה שיער שחור ארוך ועיניים בצבע חרדל. לאנני לא היה אכפת, היא לא רצתה להיות חברה של אמילי או שאר הבנות המגעילות האחרות בכיתתה. 
אמילי הייתה מלכת השכבה וגרמה לכולם לשנוא את אנני. הבנות תמיד העירו לה הערות מגעילות והבנים לעגו לה על הפסים בשערה, בראשם מלך השכבה דניאל מלר. 
ידידה היחידי היה ניל בראון. הוא היה זה שעמד לצידה תמיד, כשהבנות הציקו לה, כשהבנים ניסו למתוח אותה, בכל עת צרה, אפילו שאנני לא הייתה צריכה עידוד. אנני הייתה חזקה. לא יכלו להפיל אותה, אבל נוכחותו של ניל עודדה אותה וחיזקה אותה. 
היה לו שיער חום ועיניים בצבע חום כהה. הוא היה יפה, ואם לא היה חנון מחשבים שמסתובב עם אנני, הוא היה יכול להיות מאוד מקובל. אבל הוא לא רצה. 
כל המקובלים היו מגעילים ודוחים, וניל לא היה כזה. הוא העדיף את חברתה של אנני. 
אנני ניערה את ראשה וחזרה למציאות, לא בזמן לצערה. היא התנגשה במישהו ונפלה עם ספריה על הרצפה. 
"היי! תסתכל לאן אתה הולך אידיוט!" קראה אנני והביטה בכעס בדניאל מלר, מלך השכבה.
 הוא היה נאה. היה לו שיער חום כהה, אותו שיער שסירק כל יום בקפידות. עיניו, היו בצבע כחול בהיר יפה שכל הבנות נשבו בקסמן. אבל לא אנני. 
דניאל הביט בה בהפתעה. הוא חשב שכנראה לא זיהתה אותו, אבל אנני זיהתה אותו. הוא חייך אליה את החיוך שלו, זה שכבש את כל הבנות. אבל לא את אנני.  
הוא הביט בה, והיא הביטה ישירות בעיניו. מהלך שאף אחד לא עשה אם הייתה לו ברירה אחרת. בדרך כלל, כשדניאל הישיר אל מישהו מבט, בדרך כלל הוא הסב את מבטו במבוכה. אבל לא אנני. 
"אל תעמוד ככה ותבהה בי! תעזור לי להרים את הספרים שלי." אמרה. היא קמה על רגליה. 
דניאל צפה בה מרימה את ספריה. הוא היה המום, אף בת לא התייחסה אליו ככה, אף בת לא יכלה לעמוד מולו ככה. 
אנני סיימה להרים את כל ספריה. 
"תודה על העזרה." סיננה במבט זעוף. דניאל הרים את מבטו אל עיניה. טעות. 
זה היה תורו להרגיש מה שכולם הרגישו כשהביטו בעיניו, הוא לא היה יכול להוריד את מבטו מהעיניים האלה. היו לה עיניים יפהפיות, ועמוק בתוכן משהו אפל ומסתורי הסתתר. 
אנני המשיכה בדרכה. כמו כל השכבה, גם אנני הכירה את דניאל מלר, אבל בניגוד לכל השכבה, היא שנאה את המתנשא הזה. הוא התייחס לכל מי "שפחות" ממנו כמו אל זבל. 
היא שנאה אותו. 
היא שוב שקעה בעולם החלומות והתנגשה שוב במישהו. 
"עוד פעם?!" נאנחה בזעם. 
"מי עיצבן אותך?" שאל ניל וחייך. הוא הכיר את אנני כמו את כף ידו, וידע שמישהו בהחלט עלה לה על העצבים.
"מי אם לא דניאל מלר." התנשפה בזעם. ניל צחק והרים את ספריה של אנני והחזיק לה אותם. 
"מה קרה?" 
"האדיוט התנגש בי, הפיל אותי ואת הספרים שלי ופשוט בהה בי." אמרה בזעף. 
ניל צחק. הוא ליווה את אנני לביתה. 
"אני מחכה כבר לאחד בספטמבר. תחשוב על זה ניל, אני ואתה, בהוגוורטס, בלי כל הילדים המעצבנים, בלי דניאל מלר." אמרה אנני בחולמנות. ניל צחק ונופף לה לשלום. אנני נופפה לו בחזרה ונכנסה לביתה.

 האחד בספטמבר הגיע, ואנני הייתה נרגשת. סוף סוף היא יוצאת מהבית המעצבן הזה. הוריה נהרגו בתאונת דרכים כשהייתה בת שנתיים, והעובדים הסוציאליים העבירו אותה לבית אחר. היא שנאה את הבית הזה. היא גרה עם אמילי באותו בית. כמובן שאמילי דאגה למרר את חייה, והוריה המפנקים תמיד חשבו שאמילי בסדר ואנני לא, ותמיד התייחסו אליה כאילו היא חיידק. 

איך זה שאנני יודעת שהיא קוסמת? היא קיבלה מכתב לפני שנה. זה הסביר את כל הדברים המוזרים שקרו סביבה. 
גברת אליסה ואדון ג'ון סמית' לקחו אותה לרכבת. הם ידעו על היותה מכשפה, אנני לא יכלה להסתיר זאת. הם לא ראו את זה בעין יפה, הם לא ראו את הישארותה בביתם בעין יפה ואנני לא ידעה למה הם לא שולחים אותה לבית יתומים.
 אחרי שהלכו, אנני חיפשה את ניל במבטה. אחרי כמה דקות היא מצאה אותו. 
"ניל!" היא קראה. הם התחבקו. "הבאת את הדברים?" שאל אותה. אנני הנהנה וחייכה. פסים שחורים היו בעשרה, כרגיל. הצבע השחור לשיער היה הדבר היחיד שביקשה ממר וגברת סמית' והם הסכימו בלית ברירה. 
אנני וניל החזיקו בעגלות שלהם ועברו דרך המחסום. 
"יש לי מתנה בשבילך." אמר ניל אחרי שאכסנו את העגלות בתא המטען. אנני חייכה. 
"לא צריך..." מלמלה. 
"תחשבי על זה כמתנת יומולדת מוקדמת. אני כבר חוזר." אנני צפתה בניל רץ אל תא המטען. אנני חייכה וצחקה. היא הייתה מאושרת. היא הולכת בהוגוורטס עם חברה הטוב ביותר. היא מתרחקת מכל הילדים המגעילים מהכיתה, ממשפחת סמית' ומכל הדברים השנואים עליה. 
היא ראתה את ניל מתקרב ודבר מה לא מוכר בידו. כשהתקרב עוד יותר, אנני ראתה שזה כלוב! בתוכו נמנם ינשוף. נוצותיו היו בצבע זהב ומקורו בצבע כתום. 
"ניל... הוא כל כך יפה!" מלמלה אנני וחייכה. 
"אני יודע כמה תמיד רצית חית מחמד. זה כלום...באמת." אמר ניל ותחב את ידו בשערו במבוכה. אנני חיבקה את ניל המופתע. 
"תודה." לחשה. ניל חיבק אותה בחזרה. הם התנתקו אחד מהשני, עלו לרכבת ותפסו קרון ריק. 
רחוק, רחוק מהם, מישהו צפה בהם מבין הצללים, תוהה למה הוא לא אדיש לגבי מה שראה, כמו שהוא אמור להיות. 

		הפרק הבא