הרוכבת מהנבואה

כל הזכויות שמורות לכריסטופר פאוליני :)

אריאל רצה.

הרוח צלפה בפניה. היא זעקה, אבל לא הרפתה מהאבן שאחזה בחוזקה.

היא כשלה, ונפלה על האדמה הבוצית. היא הביטה למעלה. לפחות הדבר האחרון שאני אראה זה שמיים.

"היי! בואי לכאן! מהר!"

בשארית כוחותיה, אריאל חיפשה אחרי מקור הקול. כעשרים מטרים משם, עמדה אישה גבוהה.

"אה.... אני לא חושבת שאני מסוגלת....."

אני אעזור לך," אמרה האישה, והגיעה אליה ללא מאמץ. נראה כאילו סופת ההוריקן שהתפשטה לא משפיעה עליה כלל.

הילדה הגיעה אליה ונגעה בה קלות. "ואיסה הייל," היא מלמלה. החתכים בגופה של אריאל נרפאו מיד.

אריאל הביטה בה בהלם. "מי.... איך?"

"אז את תייהי רוכבת חדשה? ברכותיי." חייכה אלה.

אריאל הסתכלה עליה. אלה חייכה בידידותיות.

ואז אריאל התעלפה.

היא התעוררה בבקתה חשוכה. אש בערה בעליצות באח ואיכלה לאיטה את בולי העץ. אלה ישבה בכיסא נדנדה, עיניה עצומות. אריאל קמה לאיטה וצעדה צעד אחד לעבר אלה.

עיניה של אלה נפקחו בבת אחת.

"אה, את ערה?"

אריאל קפצה בבהלה.

"שבי, שבי. אני אסביר לך," אלה אמרה בנועם. "לפחות מה שאני יודעת...." היא הוסיפה ברטינה. היא שתקה זמן רב.

"נו?" שאלה אריאל לבסוף בקוצר רוח.

"אני מחכה קודם לכך שתספרי איפה מצאת את האבן הזאת." אמרה אלה ונופפה באבן הכסופה.

"לא!!!!!" זעקה אריאל. היא התנפלה על אלה.

"תירגעי...... איסלינגר." אריאל ראתה שאלה מביטה בה בכבוד.

אריאל נרגעה בלית ברירה. "מה זה איסלינגר?"

"מביאת האור." אלה הושיטה לה את האבן.

אצבעותיה של אריאל נגעו באבן. כאב התפשט בידה וצרב אותה. דמעות כאב עלו בעיניה.

האבן התפקעה, ומתוכה יצא יצור קטן וכסוף. דרקון קטן. הדרקון של האיסלינגר.

ועל ידה של אריאל נצרב סימן חדש: כוכב קטן, בצבע זהב טהור. הדרקון קפץ לחיקה. אריאל בהתה בו.

אריאל שמעה על רוכבי דרקונים. מובן שהיא שמעה עליהם. היא גרה באלאגייזה, יחד עם האלפים (סבתה הייתה אלפית), שמלכתם הייתה רוכבת דרקונית בעצמה. ועכשיו..... גם היא רוכבת.

אלה קמה בכובד ראש. "זו חרב, שנעשתה בידי רונון, אשפית המתכת, במיוחד בשבילך. לכבוד הוא לי להעניק לך אותה." היא הושיטה לאריאל חרב שגווניה היו כסופים, כדרקונה. "האם תרשי לי לחגור את החרב עלייך?" היא שאלה.

אריאל הינהנה. אלה חגרה לה את החרב.

"אני הייתי רוכבת דרקונים פעם," התחילה אלה לספר. "והדרקונית שלי מתה," היא ענתה למבט השואל של אריאל. "אני הולכת להיות מורתך. אני אלמד אותך את השפה העתיקה, וכן את תורת הלחימה. את דרקונך.... ילמד נירנן. ואריה לפעמים תעביר לך שיעורים פרטיים."

אריאל נדהמה. שיעורים מהמלכה? וואו!

אלה קמה. "איפה מצאת את האבן?" היא שאלה את אריאל. "בעמק....." ענתה אריאל. "כשהסופה התחילה, ישבתי ביער, ולמדתי על הצמחים שאני אוהבת- זה פשוט תחביב שלי, לדעת על צמחים דברים. וכשהגשם התחיל לרדת, קמתי והתחלתי לרוץ. נפלתי על משהו,  וקיבלתי מכה חזקה בברך. ראיתי שנפלתי על האבן הזאת-"

"ביצה," קטעה אותה אלה.

"ביצה," הסכימה אריאל. "אז אספתי אותה. וזהו."

אלה נאנחה, ופנתה אל החלון. היא בהתה החוצה זמן ממושך. "השיעורים שלך יתחילו מחר." היא אמרה לבסוף. "ביתך החדש הוא בשכונת הרוכבים שבנתה המלכה אריה. חפשי את הבית הכסוף. החפצים שלך כבר שם." היא שוב שתקה. "יש תא מיוחד לדרקון שלך בבית. שימי אותו שם. יש שם אוכל בשבילו. ומחר, כשתגיעי, הביאי אותו איתך. בהצלחה."

אריאל מצאה את הבית המדובר. הוא הבהיק בכסף מנצנץ. היא שמה את הדרקון בתאו, שהיה ממוקם ממש מול מיטתה. הדרקון התכרבל ונרדם.

אריאל הסתכלה עליו. אני איסלינגר, מביאת האור. והדרקון שלי, יהיה.......

"נאינה," היא אמרה בקול. החדר הואר באור זך.

והדרקון פקח את אחת מעיני הכסף שלו ונהם בשביעות רצון.

		הפרק הבא