דאליאנה מאלפוי

"יום ראשון בהוגוורטס, ישנונית!" קרא דראקו בקול, עומד מעל אחותו הקטנה אם כרית מונפת."קומי או שאני מכריז בזאת על מלחמת כריות!"

דאליאנה שמעה אותו, אך באיכות של טלוויזיה ישנה בתוך מי ים שוצפים וקוצפים. בכל מקרה, כששמעה את המשפט האחרון פקחה את עיניה בפתאומיות והן שינו את צבען מירוק בהיר לאפור. לא היו לה זיכרונות טובים כל כך מקרב הכריות האחרון.

דראקו גיחך. "ידעתי שזה מה שצריך לעשות בשביל להעיר אותך." הוא שמט את הכרית על מיטתה ונאנח."דווקא קיוויתי מעוד שאוכל לזרוק עליך כריות." דאליאנה התיישבה בקפיצה על המיטה, מביטה על אחיה בעיניים גדולות ומתחננות.

דראקו פרע את שיערה הבלונדיני,מחייך לנוכח המבט."אני יכול לעשות הכל בשביל לראות את המבט הזה בעיניים שלך." אמר השובבות, לוקח את הכרית."אפילו לוותר על קרב כריות?" שאלה דאליאנה בתקווה.

דראקו הרחיב את חיוכו."אפילו לוותר על קרב כריות." הבטיח. הוא פסע לצד השני של החדר.

על הקיר התכול היה ארון ספרים ענקי בצבעים בז' ושחור יפיפיים;שולחן כתיבה מבולגן במיוחד שבו היה הכל: מהעט הקטן ביותר ועד הספר הגדול ביותר, הכל מבולגן(לפחות לדעתה של אימה הכל היה מבולגן,לדעתה של דאליאנה הכל היה במקומו הנכון.);ודלת שחורה,יפיפיה ונקיה,מעוטרת בחריטות יפיפיות, ידית זהב ועינית קטנה .הדלת הפרידה בין החדרים של דראקו ושל דאליאנה.

דראקו פתח את הדלת,ולפני שנכנס לחדרו פנה לאחותו."תתכונני, יוצאים בעוד שעה." הוא הוסיף חיוך קטן לפניו הרציניות,"ואת יודעת שאבא לא אוהב לחכות." דאליאנה החזירה לו חיוך, והוא סגר את הדלת.

היא נאנחה, הניחה את ידיה על המיטה וקפצה מעליה. המיטה הייתה נמוכה יחסית, אבל דאליאנה עדיין נאלצה לקפוץ בשביל להגיע לקרקע. היא הלכה במהירות לעבר הארון שהיה בקיר הימני שלה ופתחה אותו בתנופה.

לא נשארו בו כמעט בגדים(כי את רובם היא ארזה להוגוורטס),אבל היא מצאה -אחרי חיפוש מעמיק ויסודי, אבל מצאה- בגדי מוגלגים נורמליים.לפחות בהשוואה לשאר בגדי המוגלגים.

היא התחלחלה,מרימה את הבגדים באגודל ובאצבע המורה כשעל הבעת פניה גועל."למה המוגלגים לא יכלו להמציא בגדים טובים יותר?" הרהרה בקול על ידי זווית פיה המרוחקת מהבגדים."הדבר הזה אף פעם לא החמיא לי." כשראתה שהתשובה מסרבת לבוא, היא פשטה מעליה את הפיג'מה ולבשה את החולצה הירוקה עם הפסים הלבנים והמכנסיים הפשוטות שלה.

היא שנאה את התלבושת הזאת, אבל שנאה אותה מעט פחות משאר התלבושות המוגלגיות, לכן לקחה אותה.

היא בדקה שלא שכחה שום דבר(היא לקחה איתה ספרים כדי לקרוא, נוצה ודיו כדי לכתוב לדרך),וירדה עם המזוודה והשקית לדברים שלרכבת לסלון.

היא נאנחה בהקלה כשהניחה את המזוודה הכבדה ליד הכניסה,הניחה לידה את השקית והלכה למטבח.

אביה הסתכל עליה בפלאה כשנכנסה.

"מה?" שאלה בתו, צונחת בכבדות על הכיסא שלידו."את נראת נורא בבגדי המוגלגים האלו." דאליאנה הנהנה בעצבות. "הכי נורמאלים שהיו בארון." לוציוס הינהן בהזדהות."מכיר את זה."

עד מהרה הצטרפו גם נרקיסה(אימה של דאליאנה)ודראקו לשולחן.גמדון הבית הגיש להם את ארוחת הבוקר שלהם(חביתיות,בלינצ'ס,ביצה מקושקשת,לחם מלא וכל מיני ממרחים) והם אכלו אותה בהנאה ובנימוס,כמקובל במשפחת מאלפוי.

"נו,דאליאנה." התחילה נרקיסה לדבר,מנגבת את פיה וידיה במפית לאחר הארוחה שלה."מתרגשת לקראת הוגוורטס?" דאליאנה משכה בכתפיה."מצד אחד כן,כי זה בית ספר לכישוף ולקוסמות, אחרי הכל." כל יושבי השולחן הביטו בה בציפייה."אבל מצד שני, אני לא רוצה ללמוד עם בוצדמים ובוגדי דם באותו מבנה."היא עיקמה את אפה הזעיר בגועל."ובמיוחד לא עם חובב המוגלגים הידוע כמנהל."

דראקו הינהן בהבנה."את תתרגלי לזה, בסופו של דבר." אמר בנחת. לוציוס הסתכל על השעון שעל ידו,ועיניו נפערו."את לא תתרגלי לזה,לפחות לא אם נמשיך לדבר כאן. עוד חצי שעה יוצאת הרכבת,ואני לא רוצה שתאחרו."

כולם זינקו מהשולחן בבת אחת.

דאליאנה ודראקו לקחו את המזוודות שלהם וגלגלו אותם לאח שניצב במרכז החדר, נרקיסה בדקה שאף אחד לא שכח כלום ולוציוס הוציא את אבקת הפלו.

הם הגיעו לצריפים 9 ו-10 במהירות,מתנשמים ומתנשפים. דראקו התנדב לעבור ראשון את המחסום, ומיד אחריו דאליאנה,נרקיסה ולוציוס.

דאליאנה באה לצריף הזה פעמים רבות בעבר,וראתה את הרכבת הלבנה כשלג הענקית הזאת כבר יותר מ-20 פעמים,אבל בכל זאת התרגשה. כי הפעם היא לא רק תראה את הרכבת,אלא גם תיסע בה!

אושר הציף אותה לאור המחשבה הזאת.

היא חיבקה את הוריה."אל תשכחי לשלוח ינשוף כל שבוע!" אמרה נרקיסה,מלטפת את לחיה של בתה."אני לא אשכח, אל תדאגו!" היא גילגלה את המזוודה שלה אל הרכבת ועלתה ביחד עם דראקו.

בדיוק אז נסגרו הדלתות של הרכבת,והם הספיקו לראות את הוריהם מנפנפים להם וצועקים לדראקו לשמור על דאליאנה.

הם גילגלו את עיניהם ביחד.

		הפרק הבא