ליל הברקים

 בוכה אני כאן,בליל הברקים, עומד מול הקבר שלך, מחזיק דף נייר מקומט וזר פרחים.                                                                                                                                                                                            את הזר מניח אני על קברך, את הנייר המקומט מיישר אני ביידים רועדות, וקורא את המילים השחורות שנכתבו בכתב ידי אמש, על העצב שאני חש.                      

לילי, יקרה לי את מהכל.

אני זוכר אותך, מתקופת בית ספרנו, שאהבנו אחד את השני יותר מכל. 

אני גם זוכר את מריבתיינו הגדולה, שאחריה התאהבת בג׳יימס פוטר. 

אני זוכר איך פעם החטפת מכות לסוורוס השמנוני המוזר הזה, כי ניסה לקלל אותי. 

מתגעגע אני אלייך יותר מכול, וכמובן שניפגש שם בעננים מתישהו, מקווה שבקרוב.

                     האנטר. 

כרגע מסתכל על קברך בעיינים דומעות, הגשם מצליף בערפי.

מתגעגע אני כל כך, לקולך העדין, ולטוב הלב שלך.

יודע אני שבך פגע ברק אחר, ירוק, שונה מברק רגיל.

עכשיו, כאילו זה מוכן בשבילי, ידעתי מה לעשות.

בשמיים הופיע ברק כחול גדול מכל שטס לכיווני במהירות מדהימה, פוגע לי בחזה.

שנייה של כאב, צרחות, ונפלתי דומם לאור הירח על הקרקע, כמוך.

הדבר האחרון שאני זוכר הוא את לחישת הרוח מיד אחרי בוא מכת הברק;

האנטר, למה?