קללת הנצח - נטוש

עוד פאנפיק חדש כי את הקודם (הסוד הרציני) סיימתי לפרסם. התרגום של הפרקים הראשונים הוא לא שלי, אלא של מישהי אחרת שנטשה זה מכבר את התרגום. קיבלתי אישור לתרגם את הפאנפיק אז בחרתי לפרסם תחילה את התירגום של המתרגמת הקודמת ללא אישורה משום שהיא נטשה ואין לי דרך ליצור איתה קשר, בביטוא של אלאנורה, חברה יקרה שלא הייתי שורדת בלעדיה, ואז כבר אפרסם את התרגום שלי. בכל פרק אודיע מי תרגם אותו. תהנו ^^

קאלה לילי

נ.ב - כמעט שכחתי: הזכויות על תרגום הפרק הזה לא שייכות לי, אלא למתרגמת הקודמת. והזכויות על כתיבת הפאנפיק שייכות לכותבת המקורית. 

פרק 1

דמבלדור מבין הכל

הרמיוני הלכה במורד המסדרון, מזמזמת לעצמה בעדינות ומעבירה את ידיה על קיר האבן שעמד שם אלפי שנים. היא פנתה במסדרון ונתקלה בדמות מוכרת.

"אה, מיס גריינג'ר. בדיוק האדם שקיוויתי להיתקל בו. כמובן שלא באופן מילולי, אבל נראה שכך קרה," אלבוס דמבלדור צחק בקול כשהוא הסתכל למטה בשעשוע אל הנערה שישבה על הרצפה. הרמיוני חייכה ונעמדה, מנקה את עצמה. "שלום, פרופסור דמבלדור. מה אני יכולה לעשות למענך היום?" היא בירכה, מחייכת בשלווה אל הפרופסור המבוגר.
"אני חושב שאנחנו צריכים לדבר מעט במשרדי," אלבוס ענה, לא נותן עוד מידע. הרמיוני קימטה את מצחה, אבל עקבה אחריו למשרדו בכל מקרה.
אלבוס ישב בכיסאו והחווה להרמיוני להתיישב מולו. "עכשיו, מיס גריינג'ר. אני מאמין שיש לך משהו לספר לי," הוא התחיל.
הרמיוני קימטה את מצחה. "לא, אדוני."
אלבוס נשען קדימה בכיסאו. "את בטוחה, מיס גריינג'ר, או אולי מיס מרסדאן?" הוא שאל שוב.
הרמיוני נאנחה ועיסתה את רקותיה. "לעזאזל. ידעתי שתבין במוקדם או במאוחר, אבל לא היה לי זמן לספר לך. חשבתי שתזהה אותי מוקדם יותר, אבל היי," היא מלמלה.
אלבוס הנהן. "הייתי צריך, אבל לא הצלחתי. עכשיו, ספרי לי למה את כאן. ואני חושב שזה הזמן להוריד את כישוף המראה שלך, הרמיוני," הוא אמר, מסתכל עליה מעל משקפיו.
"אבל אין לי, אלבוס." היא ענתה.
אלבוס קימט את מצחו. "הרמיוני, את בגילי, כמובן שיש לך כישוף מראה," הוא התווכח, מבטו נוקב.
"הו, אלבוס, אני הרבה יותר מבוגרת ממך. הרבה, הרבה יותר." הרמיוני הסתכלה על הגבר שמולה, עיניה חודרות לתוך עיניו המנצנצות.
אלבוס נראה מוכה הלם. "בלתי אפשרי," הוא התנשם.
הרמיוני הסתכלה על ידיה.
"אלבוס, אני מבוגרת ממך במאות שנים. אני אף פעם לא משתנה גופנית, זאת קללה," היא אמרה.
עיניו של אלבוס התרחבו. "בת כמה את? ומי את?" הוא נשם.
הרמיוני הסתכלה עליו בעצבות. "אני לבד עכשיו. המשפחה שלי נפטרה. כולם הלכו והשאירו אותי מאחור. הייתי איתם כשהם מתו. עם ההורים שלי, אני מתכוונת," היא נאנחה, מנגבת דמעה בודדת.
"תספרי לי. תספרי לי על ההורים שלך, תספרי לי את הסיפור שלך," אלבוס הורה ברכות, עיניו סקרניות.
"במשך השנים היו לי שמות רבים. השארתי את השם הראשון שלי, רק שיניתי את האחרון. השם האמיתי שלי הוא הרמיוני גריפינדור. אבי היה גודריק גריפינדור ואימי הייתה רוונה רייבנקלו, כשהם התחתנו היא שמרה את שם משפחתה, מטעמי פשטות. הייתי בת 17 כשקוללתי. הסנדק שלי וחברה הטוב של אימי, סלאזר סלית'רין, היה זה שקילל אותי. הוא קינא באהבתם של הורי. הוא אהב את אימי ושנא את אבי על שלקח אותה ממנו. בטקס הסיום שלי, הוא קילל אותי. הוא אמר שבכל שבע שנים, כשאגיע לשנה השביעית בבית הספר, אהפוך לתלמידת שנה ראשונה, ואלמד פה שוב ושוב. הוא גם אמר שהקללה לעולם לא תפוג. חלק מהקללה הוא שאני לעולם לא אמות. במשך השנים למדתי בבית הספר שוב ושוב, משנה את שם משפחתי לאחר שהוריי נפטרו. במשך הקיץ אני מתגוררת באחוזת גריפינדור, לבדי. יצאתי עם כמה אנשים, אתה בכללם." פה, הרמיוני עצרה, נזכרת בזמנים הטובים. אלבוס גיחך וחייך למאהבתו הישנה.
"בכל מקרה, יצאתי גם עם טום רידל. נפרדתי ממנו זמן קצר לפני שסיימנו ללמוד, כשגיליתי מי הוא נהיה. עוד אחד, הוא רמוס לופין. אני מופתעת שאף אחד לא זיהה אותי. אני מתכוונת, הייתי חברה טובה של הקונדסאים. אבל תמיד שנאתי את פיטר, הוא הלחיץ אותי," הרמיוני חשבה. "אז, בכל פעם שהמנהל התחלף, סיפרתי לו את הסיפור שלי. אבל כשאתה הגעת, זה היה זמן קצר אחרי שטום עזב את בית הספר ושנינו היינו עסוקים איתו. אז מעולם לא ספרתי לך, אבל הבנת לבסוף," הרמיוני חייכה אל אלבוס ונשענה אחורה בכיסאה. "זה הסיפור שלי. אני חושבת שזה הזמן לספר לבנים. זה יכול להיות שימושי נגד וולדמורט. בהתחשב בזה שיצאתי איתו," היא הוסיפה, חושבת.
אלבוס הנהן, עדיין מופתע מהחדשות שאהובתו לשעבר ישבה אל מולו עכשיו, צעירה כמו ביום האחרון שראה אותה. שיערה החום והרך ירד בתלתלים במורד גבה ועורה הבהיר הדגיש את תווי פניה הנאים. הרמיוני הייתה נערה צעירה ויפה; היא הייתה דקיקה ואלגנטית, וגופה עדיין היה נחשק מינית. הוא חיפש אחריה ארוכות, אך מעולם לא מצא אותה. הוא עדיין אהב אותה, אבל ידע שהיא לא יכולה לאהוב אותו בגלל הפרש הגילאים הגדול ביניהם. 'הגיל של מי? שלי, או שלה?' הוא חשב באירוניה.
הרמיוני התרוממה והנהנה למאהבה לשעבר לפני שיצאה ממשרדו. "הרמיוני, אני חושב שכרגע עדיף שלא תגידי לבנים דבר. אחרי הכול, טום יכול לפלוש למחשבותיו של הארי ולגלות את סודך," אלבוס קרא אליה כשהגיעה לדלת. הרמיוני חייכה ויצאה מהמשרד. היא מצאה את עצמה שוב משוטטת במסדרונות ביתה, מלאת תודה שזה היה סוף שבוע ושרוב התלמידים היו בחוץ, נהנים מהשמש. היא הלכה במסדרון והגיעה לציור של אריה ועורב במסגרת זהובה מדהימה. האריה מצמץ והסתכל עליה. "הנצח הוא קללה," היא נאנחה. העורב צרח והציור נפתח, חושף חדר מדהים בצבעי אדום וכחול כהה. החדר של ההורים שלה, והמקום המוגן שלה.
הרמיוני שקעה בספה שמול האח, שכושפה להידלק בכל פעם שנכנסה לחדר. עורב שחור ונאה ישב על מתקן העמידה שלו וצרח אל בעליו, שהחלה לשקוע במחשבותיה. הרמיוני הרימה את מבטה וחייכה אל הציפור. "אחר צהריים טובים, מרווין," היא בירכה בעדינות. העורב עף מהמתקן ונחת על כתפה, מושך בעדינות קווצה של שערה. הרמיוני גיחכה וליטפה את חזו הגאה ברכות. מרווין צרח ברכות והניח את ראשו תחת כנפו, עוצם את עיניו והולך לישון. הרמיוני נאנחה וסגרה את עיניה, שמחה להיות במקום שהיה הקשר היחיד שלה להוריה. נהמה רכה גרמה לציפור הישנונית להתעורר ולצרוח בקול. הוא זז מהדרך בדיוק בזמן לפני שלביאה ענקית ניסתה לתפוס אותו. "הארה, תתנהגי יפה," הרמיוני נזפה בעדינות. הארה גרגרה ועלתה על רגליה האחוריות, מניחה את ראשה על הרמיוני.
הרמיוני קנתה את הארה ומרווין לפני מספר שנים בשוק באפריקה. היא טיילה בחלק הקסום שם עם גמדוני הבית שלה, מיסטי ודוק. היא ראתה את הארה כגורה וקנתה אותה, ומיד לאחר מכן את מרווין הצעיר. היא גידלה את שניהם ביחד והם היו חברים, אבל העמידו פנים אחרת. היא טיפלה בהם בכל פעם שהיה לה זמן פנוי. מיסטי ודוק האכילו אותם בדרך כלל, אבל הרמיוני עשתה זאת כשהיה לה זמן.
אפרופו זמן. הרמיוני הסתכלה על שעון הסבא הענק, שמחוגי השיש שלו זזו בקצב, והתנשמה. "אני חייבת ללכת לארוחת הערב. אחזור בקרוב," היא הבטיחה, מחבקת את הלביאה ומלטפת את העורב. הארה גרגרה באומללות והרמיוני חייכה בעצבות לפני שיצאה מהחדר. היא התחילה ללכת לאולם הגדול, אבודה במחשבותיה.
היא התיישבה בחינניות ליד רון, מול הארי וג'יני, כשזרועו של הארי על כתפיה של ג'יני. הם התחילו לצאת לפני כמה שבועות ולא יכלו להיות שמחים יותר. היא חייכה בעצבות. זאת הייתה שנתה השביעית ובעוד תשעה חודשים היא תתחיל את בית הספר מחדש, הקללה תצעיר אותה שוב.
היה זה יום חם במיוחד בשביל חודש ספטמבר, לא שמישהו התלונן, והתלמידים החליטו לבלות את סוף השבוע בחוץ. מה שהוביל את האחרים לתהות איפה הרמיוני הייתה. "אז, איפה היית היום?" הארי שאל את הרמיוני.
רואים? "הייתי בדרך החוצה כשאל... דמבלדור קרא לי למשרד שלו," הרמיוני ענתה, מתפללת שאף אחד לא שם לב למעידה שלה. למזלה, אף אחד לא שם לב.
"אה. מה הוא רצה?" ג'יני הצטרפה לשיחה.
הרמיוני משכה בכתפיה. "כלום, רק רצה לדעת מה קורה איתי," היא שיקרה. היא תמיד שיקרה. אלה היו כל חייה. לשקר לאנשים שהיא החשיבה כחבריה. כולם בטחו בה ואף פעם לא שיקרו לה, אבל היא תמיד שיקרה להם. היא לא תוכל לספר את האמת, כאב לה יותר מדי והיא שנאה לעזוב הכול מאחוריה. החיים לא היו הוגנים.

		הפרק הבא