הפשע של גריינג'ר

"אבא" קראה רוז והסתכלה על רון בעניים נוצצות מדמעות "אימא באזקבן?" שאלה בתמימות.

רון חיבק את ביתו בחמימות. "הכל יהיה בסדר, רוזי, סמכי על אימך." אמר, מתעלם משאלתה.

"מתי? מתי כבר הכל יהיה בסדר?" שאלה רוז, ממשיכה לטפטף בעיניה.

"בקרוב. ועד אז את והוגו תהיו ילדים טובים בשביל להקל על אבא, נכון?"

רוז לא ענתה. היא הסתכלה בעניו של רון, לבדוק האם משקר, והלכה למולי, סבתה.

5 חודשים קודם לכן:

"את לא צריכה לקחת את זה על עצמך, הרמיוני!" אמר רון בעצבנות

"אני חייבת. אני היחידה שיכולה להסביר להם מה קורה כשמתעסקים עם.. איתו! אתה לא מבין את זה? תאמר לי שאתה מבין!" צעקה הרמיוני.

רון שתק. "את התחרפנת" אמר בשקט.

"אתה באמת חושב ככה? אתה לא מבין שזה לטובתם? לטובתך, לטובת כולנו?" היא המשיכה לצעוק.

רון לעומתה, דיבר בשקט "מה בדיוק לטובת כולם?" שאל "זה שתלכי לאזקבן ותגידי לאוכלי מוות לא לחזור לצבא של את-יודעת-מי? את לא מבינה שזה לא עוזר?"

"אתה לא מבין. אני רוצה בסה''כ לעזור להם להיזכר בעבר ולתקן טעויות." אמרה הרמיוני, מנמיכה קולה.

"תעשי מה שאת רוצה, אני מזהיר אותך" אמר רון

"מחר אני מתחילה. הארי אמר שהוא יפנה אותי לתא מסוים." אמרה הרמיוני וסיכמה את השיחה.

למחרת:

"הארי, לאיזה תא לגשת?" שאלה הרמיוני

"תא 18, בהצלחה!" אמר הארי

"תודה" אמרה הרמיוני וחייכה באילוץ.

היא פסעה בצעדים זהירים לתא מספר 18. הרמיוני הציגה לפני הסוהרסן את האישור מהארי.

היא נכנסה לתא והסתכלה על האישה שישבה שם, פניה נפולות. "לורן פקייס"  היה רשום על שלט.

"אפשר?" שאלה הרמיוני ועמדה להתיישב.

"ואם אגיד לא, תעזבי אותי?" שאלה לורן

הרמיוני שתקה והתיישבה. "את רוצה לספר לי איך הצטרפת לאוכלי המוות?"

"מטאטא אקט 2008" אמרה לורן במסתוריות.

המשך יבוא...